ירושלים האחרת

סט הכתבות שמלווה את ט”ו בשבט הוא סט קבוע בדרך כלל בכל שנה- קצת שקדיות, פירות יבשים, טיולי פריחה וכנסת ישראל. הכתבות על הכנסת גם הן קבועות וידועות בדרך כלל: הדרדרות מעמד הכנסת, ההשוואה לכנס הרצליה (שמתקיים בד”כ בסמיכות, כמו בשבוע שעבר) וכל מיני גימיקים חמודים שמנסים לעשות בכדי לשפר את תדמית בית המחוקקים שלנו, כמו נאומי בני נוער.

לפני כמה שבועות הזדמן לי להגיע לכנסת לביקור אחרי יותר משנה שלא הייתי במשכן. הגעתי ליום עיון בנושא דיור שארגנה חכ” מירי רגב ומיד לאחריו כינוס של שדולת ירושלים. מה אומר לכם? פירקו לי את הצורה. את האייפוד והפליירים שהיו לי- הפקידו למשמרת יחד עם כמות נכבדה של עטים שהייתה לי בתיק, נתבקשתי להפעיל את המחשב וכמובן לא הייתי זוכה לכך אלמלא העברתי את שמי מראש לקבלת אישור כניסה. אחרי הבדיקה מצפה למבקרים מסע לא קצר משער הכניסה למשכן עצמו. קשה לחשוב על פרלמנט לא ידידותי למשתמש כמו שהכנסת בנויה ומתכוננת.

אני חושב שהבעיה הראשונה של הכנסת היא המיקום שלה. כתב על כך אמנון דנקנר בשבת האחרונה. מיקומה הטבעי של הכנסת הוא במרכזה של ירושלים, שם שכנה במשך 16 שנה. ראוי שנבחרי הציבור שלנו יישבו בתוך עמם, ישמעו את שאון החפירות של הרכבת הקלה, את צפירות הרכבים העומדים בפקק היורד אל תוך רחוב הלל וירדו לנגב חומוס עם מנה יפה של אורז ושעועית בפינתי או טעמי. הניתוק של הכנסת מהעם החל ביום בו עברה לשטח אקס טריטוריאלי בגבעת רם, אותו חור שחור בלב העיר והקיפה עצמה בגדרות, שומרים וכלבים משל הייתה כור גרעיני סודי.

אם צר המקום לכנסת הנכבדה בבניין הישן- תתכבד המדינה ותרחיבו ומצידי שתפקיע בניין משרדים עבור חברי הכנסת ועוזריהם. גם לגבי המבנה הישן יש לי הצעה: את הקמתו מימנה בשעתו קרן יד הנדיב, אותה הקרן שרוצה לבנות היום את בית הספרים הלאומי. במקום עוד מבנה בגבעת רם (הצילו את החורשה הקטנה!)- תתכבד הקרן בשיפוץ מבנה הכנסת הישן והתאמתו לצרכיה הנוכחיים ובהסבת המשכן הנוכחי לבית הספרים הלאומי, הסרת הגדרות לטובת הרחבת גן סאקר וחיבור אורבני בין מרכז העיר לגבעת רם האפרורית. מתנגדים?

הערה לבן כספית ובן דרור ימיני: אני רוצה להאמין שחיפשתם את המילים: סליחה, טעינו, הוטעינו, התרשלנו בתחקיר, בלוגר מתחיל היה עושה עבודה רצינית יותר מאיתנו וכו’. אני מבין שלא מצאתם.

אחד הדברים המעניינים שגילינו בעבודה על הגירת הצעירים מירושלים היא חוסר ההתאמה בין התכניות והמשאבים לקהלי היעד הרלבנטיים להגירה. בשנים האחרונות, כאשר סוף סוף דובר על צעירים בירושלים דיברנו (גם אני אשם) בעיקר על סטודנטים. הכי קל להראות הצלחות בעשייה עם סטודנטים, עושים מסיבות רחוב, מרימים חתיכת הפקה בערב יום הסטודנט עם לילה לבן, ערבי שוטטות במרכז העיר. זה קהל שקל יחסית להגיע אליו- הוא נמצא בקמפוסים. אבל התבוננות קצרה בנתוני ההגירה מהעיר וההתפלגות שלהם על פי קבוצות גיל מגלים שהקבוצה המובילה מבין היוצאים היא גילאי 0-14, ומכיוון שהם לא עוזבים בעצמם הרי שהמטבע לא נמצא מתחת לפנס של הסטודנטים אלא סביב המשפחות הצעירות. בסופו של דבר העיר צריכה לאפשר להן להישאר, זה הציבור שיבנה כאן חיים, יצרוך תרבות לאורך שנים, ישלח ילדים למוסדות חינוך, יעבוד, ישתלב במינהלים הקהילתיים. ברור שהתשתית לכך תגיע מציבור הסטודנטים שלומד כאן- כמה שיותר ילמדו פה- יותר טוב לעיר. אבל בעוד כמות גדולה של משאבים פרטיים, עירוניים וממשלתיים מושקעת בחיילים משוחררים וסטודנטים, הרי שאף משאב למעשה לא היה מושקע באוכלוסייה שהיא הכי קריטית לעיר.

קשה למצוא את המשפחות הצעירות, הן לא יוצאות לפאבים כל שני וחמישי, מירב השירותים שהן צורכות- גן ילדים, גינות משחקים, טיפת חלב, חוגים וכו’- נמצאים בשכונות ולדעתי אם ניתן לסמן מפנה בתחום של עבודה עם צעירים זה הזרקור שמופנה לכיוון המשפחות. התארגנויות כאלו כבר קיימות בשטח, בעיקר סביב החבר’ה של “ירושלמים”, וכל מני קבוצות הורים פועלות בעיר. בכנס הצעירים האחרון התקיימה קבוצת עבודה בנושא והמודעות מתחילה להשתנות.  בשישי הקרוב בשעה 10:00 יתקיים מצעד עגלות של הורים וילדים במטרה להעלות את המודעות לאוכלוסייה הזו. יוצאים מעמק רפאים 59 לכיוון מרכז תרבות העמים לנוער. כל זה כמובן אם מזג האוויר יאפשר.

עדכון: המצעד נדחה לשישי הבא בשל מזג האויר הסוער. 
והרי לכם קישור לעצומת תמיכה ביוזמה הראויה מאוד של מרצ לפתוח את תיאטרון ירושלים בשבתות, וחכמים אומרים: ויפה שעה אחת קודם.

זה כבר מתבשל אצלי כמה חודשים אבל סוף השבוע האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל. אני צריך עיתון יומי חדש. תקציר הפרקים הקודמים: אחרי הקריאות האוויליות של “הארץ” להחרים את הבחירות בירושלים או לחלופין להפקיר אותה שוב לידי הנהגה חרדית המייצגת 20% בלבד מתושבי העיר, החלטתי לנטוש ולעבור ל”מעריב”. אמנם עיתון גוסס אבל תחת רותי יובל ודורון גלעזר הוא התחיל להראות סימני חיים. לפני כמה חודשים דורותי עזבו ובמקומם התמנה, נראה לי, יואב צור, שהיה עורך רשת המקומונים. המהלך הזה דירדר את העיתון למקומות שלא חשבתי שהוא כבר יכול לרדת אליהם. לא מצאתי ב”מעריב” בחודשים האחרונים שום סיפור מעניין, מטלטל, בלעדי אלא עיתון סתם. מעפן.

בסוף השבוע האחרון פירסם העיתון כתבה מחפירה על הקרן החדשה לישראל ועל המימון שהיא מעניקה לארגונים שהעבירו ציטוטים מרשיעים לדו”ח גולדסטון. מקור הכתבה היה מחקר של “אם תרצו”, כן, כן, אותם חבר’ה מהפורום בהר הצופים שהיו עסוקים בלהזכיר לכולנו שזו מדינה ציונית, יצאו לציד מכשפות נגד פרופסורים שהעזו להביע דעות שונות ובזמנם הפנוי היו עסוקים במריבות עם התאים הערביים. כן, אותם חבר’ה לא רציניים שנטלו לעצמם מונופול על הציונות ואת תפקיד המחנך, השוטר והצנזור.

לא שבן כספית התעניין במי החברים שם ומה הם כבר עשו בחייהם. מבחינתו מספיק שאחד מהם שירת בשריון, אחד אחר עשה איתי טירונות בהנדסה- אז מה? זה אומר משהו? המושג הקלוש היחיד שיש לבן כספית על אחד הארגונים החשובים בחברה האזרחית בישראל בשלושים השנים האחרונות הוא שהיא מעורבת במיזם “בועטים את הגזענות החוצה” בליגת העל בכדורגל. וואו. לא המאבקים באי השוויון החברתי, למען פלורליזם וחופש דת בישראל, למען זכויות עובדים ואפילו, אוי לאוזניים שכך שומעות- פרויקט חתימה מחודשת על מגילת העצמאות. באמת ארגון מסוכן לצביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הדו”ח של “אם תרצו” הוא מחמאה למילה חארטה, הוא קשקוש ואינו מדוייק עובדתית, הקמפיין שלהם נגד נעמי חזן הוא דר שטרימרי במיטבו. זה ש”אם תרצו” עושים את זה- זה כבר ההפרעה הפנימית שלהם. זה שאני צריך לקרוא על כך בעיתון שמגיע אלי הביתה ושגם ככה לא נותן לי ערך חדשותי, מגזיני, אינטלקטואלי כבר כמה חודשים- זו הבעיה שלי.

אז מה האפשרויות: ידיעות אחרונות לא בא בחשבון. הארץ ללא רותי סיני, שחר אילן ומדור ספורט עלוב נותר מעיין ברירת מחדל. חשבתי ברצינות על מעבר לעיתון יומי באנגלית. יש למישהו הצעות או פתרונות למצב הביש?

ריכוז הצעות חוק שחשבתי עליהן בשבוע האחרון, אחרי שעברתי על החלטות ועדת השרים לעניני חקיקה:

1. חוק לפיד משודרג- כל אדם בהגיעו לגיל 18 יחויב להצהיר האם יש לו כוונה להתמודד מתישהו במהלך חייו לכנסת/ ראשות ממשלה/ ראשות ועד הבית. בהתאם להצהרה (שתיגבה מול שופט שלום, בהרמת יד ימין על ספר תנ”ך ויד שמאל על מפת ארץ ישראל השלמה) תיקבע לאדם תקופת צינון הולמת.

2. חוק חיילים משוחררים נגב גליל- לא משנה מה אומר החוק, חשוב שמופיעות בו ארבעת המילים: חיילים, משוחררים, נגב, גליל. ברוב מיוחס של 61 ח”כים ניתן להמיר את המילים נגב  גליל במילה פריפריה.

3. חוק העיתונות (תיקון)- הבעלות על עיתונים יומיים מותרת אך ורק לאנשים ששמם הפרטי מתחיל ב-נ’ (שם חיבה) או ע’.

4. חוק הנצחת צדיקים אלוקיים- כל מי שיוכרז על ידי ועדה מיוחדת, בראשות נשיא מועצת חכמי התורה, כ”צדיק אלוקי” יזכה ליום הנצחה מיוחד. ביום זה תזרים מקורות מים קדושים בלבד ויחולקו קמיעות בכל צומת מרכזי במדינה. בנוסף, בתי הספר יקדישו ללימוד זכר הצדיק האלוקי את שלוש שעות הלימוד הראשונות- במידה ולא קוצצו. אחת מהשעות תיוחד לאמירת פרקי תהילים לעילוי נשמת הצדיק האלוקי.
אני בטוח שלא חשבתי על הכל. חברים, אם יש לכם הצעות נוספות נא לרשום ואני בטוח שיהיה איזה מטומטם בכנסת שילך לקדם אותן ברצינות.

1. בהמשך לפוסט על תרבות ירושלמית- הנה מקרה קלאסי שמאפיין את עיריית ירושלים. ברחוב כורש ישנו חלל עירוני גדול, יש שם גם קבוצת אמנים צעירים נהדרת שהרימה בעבר את “מבצע כורש” ב-2008 ו- 2007. העירייה הנוכחית החליטה להקצות את החללים לפעילות של אמנים צעירים ואפילו אישרה תקציב לשם כך. אבל בעיריה כמו בעיריה, יד ימין לא תמיד יודעת מה עושה יד שמאל והנה, החללים הוקצו לטובת משרדי אחד האגפים שיאלץ לנדוד מכיכר ספרא. מדובר באגף לחינוך חרדי אבל זה באמת לא סיפור של חרדים-לא חרדים, פשוט בירוקרטיה. ה”לאפשר” שדיברתי עליו ממש לא כזה פשוט. אז ביום רביעי הקרוב ב-10:000 בבוקר יתקיים מפגן תמיכה בהעברת החללים לטובת האמנים, כפי שהוחלט מלכתחילה.

2. אדרבה, חנות ספרים חדשים ומשומשים בבן מימון 5, הפתיחה בחמישי הקרוב 17:00-23:00.

אחד המנופים הכי משמעותיים להובלת התחדשות עירונית הוא תחום התרבות. קשה להפריז בחשיבות של תרבות ואומנות לחיים אורבניים נורמליים. זה לא מותרות אלא צורך קריטי לעיר שפויה. אבל סתם להגיד שצריך תרבות זה לא מספיק. צריך אסטרטגיה, צריך כיוון, צריך לפתח ייחוד מסוים. הרבה פעמים שמעתי את הסיסמה “תרבות ירושלמית” נזרקת לחלל האוויר. מה זה אומר בדיוק? שכרטיס להופעה עולה מאאאאתיים ש”ח? שבמזנון בהפסקה אוכלים קובה? שהמופעים עוסקים בסיפורי אברם סוראמלו? אני חושב שיש כאן בלבול במושגים ובמקום “תרבות ירושלמית” יש לומר “תרבות מירושלים”. יצירה שמתרחשת פה ויוצאת מכאן לעולם.

אז איזו תרבות צריכה להיות כאן? מה הייחוד של ירושלים לעומת מקומות אחרים בארץ ובעולם? מה יכול למשוך לכאן אנשים ומבקרים? כתבתי כבר בעבר שהיתרון של ירושלים היא שאין כאן מיינסטרים, זו עיר שהיא אלטרנטיבה לתרבות ערוץ2-גלגלצ-סלבז. עיר שכולה אוונגרד ושוליים תרבותיים. לדעתי היתרון של ירושלים יכול להתבסס על שני צירים משמעותיים- הציר הראשון הוא הציר יהודי-ערבי. החיבור בין מערב ומזרח, אני לא מדבר עם חיבור מוניציפלי-מדיני כפוי אלא על חיבור תרבותי, כמו פסטיבל העוד, כמו “מדברים אמנות”, כמו החיבור של אוהד בנאי עם ג’ורג’ סמעאן וסאלם דרוויש או החיבור בין דויד ברוזה לאיברהים עיד עליו כתבתי בעבר.הציר השני הוא הציר הדתי-חילוני. הרבה לפני שפיוטים הפכו לטרנד לאומי, לפני 5-6 שנים בערך, התקיים מופע הנעילה של פסטיבל ישראל בבריכת הסולטן, זה היה מופע פיוטים ולא היה מקום להכניס סיכה. בית הלל באוניברסיטה העברית ערך ערבי פיוט לפני שכל זמר חש להתחבר לזמירות מבית אבא. אותו הדבר בערבי השירה בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמושך קהל מעורב והאירועים בבית אבי חי, פסטיבלי הלימוד, מה שהולך פה בערבי שבועות ועוד. יש בעיני צמא עצום לתרבות שצומחת על בסיס שני הצירים האלו, יש לעיר יכולת לפתח אותך ולהפוך את קווי השבר שהיום מאיימים לקרוע אותה- לקווים של חיבור. להפוך את הקונפליקט למקור השראה. יש תמיד מי שהמתח הזה יאיים עליו ויבריח אותו למרכז לכתוב שירים על שום דבר שישמעו כמו שיר אחד ארוך ומשעמם, אבל יש מי שהמתח הזה יאתגר אותו ויוציא ממנו יצירה מרתקת.

ואם כבר תרבות- מהפכה צריכה פסקול. לתל אביב המתחדשת של שנות השמונים, העיר ללא הפסקה היה פסקול בולט של רוק ישראלי חדש שצמח במועודונים ושידר מחאה נגד מלחמת לבנון, הכיבוש והאינתיפאדה. לשנות התשעים היה את הצליל שלהם, אלקטרוני ולא מובן אבל הוא היה שם. אוסטין בטקסס חוללה מהפכה דרך ההיפ הופ. מה המוזיקה של ירושלים? בעיני זו מוזיקת עולם. מוזיקה שמתחברת מצוין לשני הצירים שציינתי כאן. יכולה לחבר גם יהודים וערבים וגם דתיים-חילוניים. התשתית קיימת: בית הקונפדרציה, פסטיבל העוד, בי”ס למוסיקה מהמזרח, אולפני הקלטות במזרח העיר. זה יכול להיות הפסקול של המהפכה גם כאן.

ועוד מילה אחת בנושא תרבות. ירושלים מעולה במגה-אירועים. בהופעות בבריכת הסולטן, בהפקת חמשושלים או חוצות היוצר או פסטיבל אחר. פסטיבלים לא חסר פה. אנחנו לא טובים במדרג אירועים קטנים-בינוניים במרחב הציבורי וחבל. לא הייתי רוצה שירושלים תהיה עיר שעולים אליה לרגל לפסטיבל וחוזרים חזרה מיד אחרי. הייתי רוצה שאנשים יאמרו לעצמם ביום בהיר “בוא נעלה לירושלים, נראה כבר מה יקרה שם”. שאנשים לא יגיעו למטרה אחת ממוקדת לעיר- פתיחת פסטיבל הקולנוע או ביקור במחניודה ומיד יחזרו. צריך לשאוף לכך שאנשים יגיעו לעיר לשוטט ללא מטרה, לשוטט כי בכל פעם הם יתקלו במשהו חדש ויגלו בית קפה מגניב או הופעת רחוב. שתמיד העיר תפתיע אותם. שתייר שמגיע לעיר לא יעשה את סיבוב המונומנטים וילך להנות במקום אחר. בניגוד לפסטיבלים, תרבות רחוב ואירועים מסדר הגודל שאני מדבר עליהם לא דורשים מהעירייה כסף, הם דורשים ממנה משהו הרבה יותר קשה- לאפשר. להכיר בכך שהאזרחים והיזמים הקטנים יודעים הרבה יותר טוב מה טוב להם והם גם יודעים לעשות את זה. לא צריך לנהל אותם. העירייה צריכה לא להפריע ולעזור בעדינות איפה שצריך. זה הרבה יותר קשה לה מלשפוך מאות אלפי שקלים על מסיבת רחוב.

בקשה מערביי מזרח ירושלים: אני יודע שקצת מוקדם לדבר על זה אבל בשנת 2013 ייערכו בחירות למועצת העיר ירושלים. בקשה אחת לי אליכם: תצביעו. אני מבין לגמרי למה לא תשתתפו לעולם בבחירות לכנסת ישראל. זה בסדר. אבל כל עוד תימנעו מהצבעה למועצת העיר ירושלים תמשיכו להיות שקופים. גם אם עיריית ירושלים עושה מאמצים כנים לסגור פער של 40 שנה בתכנון, תשתיות, מוסדות ציבור ועוד- בשביל ממשלת ישראל אתם עדיין שקופים ושם נמצא הכסף הגדול. עירייה ענייה כמו עיריית ירושלים לא תסגור את הפערים האלו במשאביה המדולדלים. תצביעו ואז נראה מישהו מתעלם מהצורך שלכם בטיפות חלב. תהיו חברים בוועדות בהן מאשרים פרויקטים ליהודים בלב השכונות שלכם. תבהירו לציבור הישראלי שאין אמצע: אם ירושלים מאוחדת- אז שידעו שהכל כלול, גם 260,000 ערבים שמצביעים ומשתתפים במשחק. כבר 43 שנה שאנחנו אוכלים את העוגה בלי לחשב את הקלוריות והכולסטרול. אם החרדים, כולה 20% מהעיר, הצליחו משך 10 שנים להחזיק את העירייה בנקודה רגישה ובמשך 5 שנים נוספות להמליך ראש עיר שלהם- אין סיבה ששליש מתושבי העיר לא יכניס 7-8 חברים למועצה, גם אם לא כולם אצלכם יבואו להצביע.

אגב, זו לא פנטזיה שלי אלא הערכה ששמעתי כבר בכמה מקומות- ערביי מזרח ירושלים ילכו להצביע רק ברגע שיהיה להם סיכוי ממשי לנצח. לא מועמד במקום לא-ריאלי במרצ אלא ממש סיכוי להשפיע. התקדים: החרמת חמאס את הבחירות לרש”פ בפעם הראשונה והשתתפותו רק לאחר שהיה ברור לו שיש סיכוי טוב לנצח וכך היה. תרחיש בלהות בעיני. עם מלחמות היהודים- עוד אפשר לראות כאן ראש עיר פלסטיני, תומך חמאס, כפי שרוב האוכלוסייה במזרח העיר. נחיה ונראה.

 1. מחר בשעה 15:00 באולם מועצת העיר תתקיים ישיבה של ועדת התכנון העירוני. על סדר היום: דיור בר השגה. יש סיכום של מספר עבודות מטה שנעשו בחודשים האחרונים, מחר יוצגו מספר היבטים וכן הצעת החלטה שתובא בעוד כשבוע וחצי למועצת העיר בנושא.

2. כנס ירושלים לצעירים חוזר. בשנה שעברה נערך הכנס לראשונה והצלחנו להביא סביב שולחן אחד קרוב ל-30 ארגונים, עמותות וקרנות שעוסקים בנושא צעירים בירושלים. השנה הכנס חוזר והפעם תחת הכותרת מה נשתנה?, בניסיון להבין מה השתנה בכל הקשור לצעירים בשנה האחרונה, מאז חילופי השלטון. הנה הזדמנות לדרוש דין וחשבון מנבחרי הציבור וגם מהפקידות הבכירה.  אני ומהנדס העיר ננחה יחד דיון על תכנון קריית היובל כשכונה צעירה המיועדת לציבור הפלורליסטי. הקיצר- הרשמה בקישור הזה.מי שמגיע משפיע.

1. “כל הזמן” או “זמן מעריב” חוגג 10 שנים. מזל טוב. הרבה חשיפות וכתבות לא שגרתיות היו למקומון הזה ב-10 שנים ולא מעט הישגים. אבל נראה לי שההישג הכי גדול שלו הוא בלשרוד 10 שנים, שהיו העשור השחור של העיתונות המודפסת. לא פשוט בכלל להיות עיתון בעשור האחרון, בטח לא עיתון צעיר, בטח לא מקומון ובטח ובטח שלא מקומון בירושלים. בעיר בה רשות השידור נרקבת כבר עשרים שנה, שידורי טלעד נמחקו מהמפה ורשת שוקן חנקה במו ידיה את המקומון המצליח ביותר בארץ ורשת האם שלך -”מעריב” לא מפסיקה לעשות שטויות- זה ממש לא מובן מאליו. מאחל להם שעשר השנים הבאות יהיו עוד יותר מוצלחות.

2. אני מסרב להתרשם מהשינוי שעבר “עכבר כל העיר”. אז עשו קצת מתיחת פנים. יש אפילו לוח אירועים שבועי והגרפיקה סבירה בלבד, ולא מחרידה כבעבר. העורכים גם נזכרו מאוחר מדי לכבוש מחדש את הנכס הכי חשוב של העיתון, כל עיתון- השער. אחרי שנים של שער שעבר בסינדקציה מתל אביב ליתר הפרובינציות סוף סוף יש שער ירושלמי. אבל עדיין לא מדובר במגזין תרבותי אמיתי. יש יותר מדי עמודים שנראים כאילו הם רק נותנים קונטרה למודעה שמהצד השני (השאלונים של הילדים ושל הנוער). אין כתיבה איכותית, בכלל לא. קחו לדוגמה את הראיון הלא מעניין שנערך עם ראש העיר בעמוד האחרון. ל”כל העיר” היה פעם מוסף תרבות אמיתי, עם טורים אמיתיים, ביקורת וכתיבה אישית. עד שהוא לא יוחזר- אין סיבה להתלהב. אלו רק עוויתות שלאחר המוות.

3. כל זה מחזיר לשאלה שבכותרת: “מי כותב על העיר שלנו?”. אם לא שמתם לב, אין כבר מדורים אישיים במקומונים שלנו. פתחתי את הגירסה האלקטרונית של “טיים אאוט” תל אביב. מדורים אישיים של אנשים רציניים- חנוך מרמרי, אמיר בן-דוד (שערך את העיתון עד לאחרונה), ניסן שור וגל אוחובסקי. שלא להזכיר את “מהנעשה בעירנו” של עלי מוהר המנוח שפתח את “העיר”. תנו לנו טורים אישיים של אנשים שבגללם קונים את העיתון.  עזבו אותנו מחדשות משמימות ממסדרונות העירייה (זה חשוב, אבל במינון) או טורי סינדיקציה מתל אביב ותנו לנו את הדבר האמיתי, כתיבה אישית על העיר. פעם היו לנו אסף גברון וגיל חובב וג’קי לוי ואמנון בירמן. היו ואינם. כתב פעם אדם ברוך ז”ל על מהי “רוח העיר”:

” מי הם האנשים המקיימים את העיר?  לא יותר מ-30 אנשים מקיימים עיר, עושים אותה למה שהיא, נותנים לה אופי…לכל אחד מאתנו יש רשימה שמית משלו…יש את העיר הפיזית ויש את רוח העיר. הנה, יש את מלון דיפלומט ויש את מאיר ויזלטיר. ויזלטיר חלק מרוח העיר תל אביב. אותו מלון דיפלומט יכול להיות גם באיסטנבול”. 

איפה האנשים המקיימים את ירושלים? אולי אלו רק הבלוגרים שנשארו לעמוד על המשמר?
הערה אחרונה לסיום: הרב ח”כ חיים אמסלם מש”ס מושך הרבה אש. ממליץ לראות את הראיון שלו בתכנית של אברי גלעד. הוא באמת מחזיר עטרה ליושנה. בניגוד לשאר הש”סניקים המשתכנזים, הוא מאמין בפסיקה הספרדית המתונה, המקלה, המקרבת ולא בהחמרות הליטאיות הזרות. העמדות שלו (שירות צבאי/ לאומי למי שאינו תלמיד חכם, יציאה לעבודה, הקלות בגיור ועוד) מערערות את חומות הגטו החרדי. מערערות עד כדי כך שמי שמלכלך עליו החליט להיעזר בתקשורת החילונית כדי לחסל לו את הקריירה. עצוב לראות את ידיעות אחרונות נופל למלכודת הזו. לא שיש צורך להקל ראש בחשדות (חשדות, לא הרשעות) שהועלו בכתבה אבל ככה למרוח את התמונה שלו על השער? עם שיפוד פרגיות? גועל נפש.

1.נפתח בגילוי נאות- יש קירבה משפחתית רחוקה ביני ובין סמי בכר. אפשר שלא לאהוב את השיפוט שלו אפשר גם לצרף את זה לחשדות בהן הוא כרגע לא מואשם (השקעה בבנק פנאן) ולתפור יופי של קונפסירציה על האליפות שהלכה לאיבוד ב-2007. זה פשוט לא נכון. מאיר טפירו יצא באותו משחק גמר שלא נגמר בחמש עבירות בסביבות 3 וחצי דקות לסיום המשחק, כתוצאה משתי שריקות גרועות של בכר. אלו העובדות. מי שרוצה להוכיח קשר בין ההרחקה של טפירו ובין הפסד המשחק יצטרך לעבוד קצת יותר קשה מזה. דקה וחצי לסיום עוד הובילה הפועל בחמש נקודות הפרש על מכבי והכדור היה בידיים אדומות. אם זה לא מצב אידיאלי לקחת משחק גמר- אני לא יודע מצב אידיאלי מהו. לא הייתה שם קונספירציה ולא נעליים אלא רצף של החלטות גרועות במשך דקה וחצי, כולל הפקרת הכדור בידיו הרשלניות של הוראס ג’נקינס ואי סגירה לריבאונד בזריקה האחרונה. תמיד נחמד לומר שהשופטים אשמים ואם אפשר להגיד שהמשחק היה מכור זה בכלל אחלה אבל האחריות על ההפסד הכואב הזה היא שלנו ורק שלנו.

כל זה כמובן לא פוטר את איגוד הכדורסל ומנהלת הליגה מלקיחת אחריות מלאה על פרשת פנאן עד לטיהור האורוות בכדורסל הישראלי. אין ערך למשחקים המשוחקים כיום, אין ערך לשריקות של השופטים ואין ערך לכסף המושקע מצד צופים ומצד בעלי הקבוצות כל עוד יש עננה מעל טוהר המשחקים. שמעתי את שי שני, יו”ר איגוד הכדורסל, מתראיין בגלי צה”ל אתמול בבוקר. זה היה ראיון של פקיד אפור שבסך הכל רוצה להעביר את המשמרת בשלום ולא להתמודד עם האתגרים שמחייבים תגובה נמרצת. כל עוד אין חקירה מקיפה- הכל חארטה. שמעון מזרחי יכול לטעון עד מחר בבוקר שהוא לא ידע דבר על פרשת פנאן. המסקנה היא שהוא צריך ללכת הביתה ועכשיו ולהיות מושעה מכל תפקיד ניהולי בכדורסל הישראלי. אם אכן לא ידע מה קורה מתחת לאף שלו, במועדון שהוא עומד בראשו כבר יותר משלושים שנה ומה עושה מנהל הקבוצה המוסר שלו- זה כשל ניהולי חמור, שישים את המפתחות על השולחן ויילך. קל וחומר אם הוא משקר לציבור, ידע ושתק.

2. מזל שקווין פינקני היה פצוע אתמול למשחק של הפועל בליטא נגד שאולאי המקומית. אחרת לא היינו זוכים לראות מה ברנדון האנטר מסוגל לעשות, ומסתבר שזה לא מעט. מזל כי אחרת זה היהנגמר בעוד הדחה מכאיבה, כמו לפני עשרה ימים בהדחה מהגביע.

3. אני מאחל לבית”ר שתהפוך להיות מועדון כדורגל, פעם אחת בחיים שלה. זה האתגר הכי גדול של איציק קורנפיין. להפוך את בית”ר ירושלים למועדון כדורגל. לא תפאורה לפריק שואו של מיליארדר אקצנטרי אלא מועדון של ממש, עם מבנה ניהולי מסודר, עם היררכיה, מועדון שמנוהל  על ידי הנהלה ולא מתנהל על ידי האוהדים והתקשורת. מועדון עם קשרי קהילה מבוססים, מערך שיווק ויחסי ציבור, מועדון עם תשתית של אוהדים שנשארת גם בימים גשומים, גם בעונות שבהן לא רצים לאליפות. כמו העונה. מועדון עם תרבות של ספורט, שמכבד את העבר שלו, שהרוב הדומם של אוהדיו אינו חושש לומר את דברו וששחקנים בו לא צריכים למדוד את התבטאויתיהם בתקשורת ביחס לקבוצה העבריינית שבין אוהדיו. מועדון עם DNA מקצועי שניכר בכל שחקן הגדל בו, מקבוצת הילדים ועד לבוגרים, עם סט ערכים וסגנון משחק שכל מי שלובש את הסמל מחוייב לו. מועדון ששם לו כיעד אסטרטגי לשחק בכל שנה באירופה ולהיות שם, בליגה של הגדולות ואולי גם להתחיל לנצח פעם משחק ולא רק להפסיד לקבוצות דייגים בסיבוב הראשון. מועדון כדורגל. הבנתם.

כי זה לא רק ספורט. זה לא רק 22 איש שרצים אחרי כדור או 10 אנשים שמנסים להכניס כדור כתום לטבעת. זה תרבות. זה אורח חיים. זה ספורט ואי אפשר שלא לקחת את זה ברצינות.