ירושלים האחרת

שתי קהילות צעירות החיות כיום בקריית היובל, “הלו”ם” ו”חורש” לקחו על עצמן חתיכת אתגר והנה ההזדמנות שלכם לעזור ולסייע- הקמת מכינה קדם צבאית ירושלמית. מסוג הרעיונות שאני שואל   איך לא עשו את זה עד היום? אז הנה עושים. יוצרים פרויקט חברתי קהילתי, שצעירים יפעילו ותהיה לו השפעה חיובית מאוד על השכונה בה הוא נמצא.

ערב לידידי המכינה ותומכים יתקיים היום בשעה 19:00 בבית הספר בויאר, ההרשמה בעיצומה בימים אלו ממש וההיענות- מרשימה. היעד הוא להתחיל לפעול בספטמבר הקרוב. אה, ויש גם אתר: http://www.hayerushalmit.co.il. 

אנא הפיצו למי שזה יכול לעניין אותו.

כשכתבתי את הפוסט הקודם, בחמישי בערב, הייתה לי תחושה קצת קשה. להיות נביא זעם זה תפקיד קל בעיני- כמעט אף פעם לא טועים בתחזיות השחורות ואם מפספסים קצת תמיד אפשר להוסיף עוד גוונים של אפור כהה לתמונה. לשמחתי סוף השבוע האחרון העלה לי בחזרה את מדד האופטימיות. הקיץ שנחת עלינו באמצע מרץ הוציא את משפחתנו למרכז העיר, שם נתקלנו בפלאש מוב של “רוח חדשה” ו”צעירים במרכז” באמצע המדרחוב, כש”מארש דונדורמה” מרקידה 300 איש. משם זה התפתח למסיבת רחוב ספונטנית, שהתערבבה לכמה רגעים בצעדה השבועית מרחבת המשביר לשיח’ ג’ראח. אף שוטר/ פקח/תושב מריר לא הפריע לחגיגה הזו להתנהל וטוב שכך. השאלה היחידה שהטרידה לא רק אותי בכל השמחה זו הייתה למה לעזאזל אף בעל פאב לא הביא בזריזות עגלת בירה למקום. היה עושה שם יופי של קופה. במקום זה אנשים קנו בירה בסופר בהלל ושילמו על זה בערך חצי מהשכירות החודשית. את הדרך לאוטו עשינו דרך השוק הנהדר בבור שיבר ובבצלאל-שץ. שיימשך כך כל שישי.

האופטימיות התגברה אתמול בערב בכיכר פריז. 1,500 איש שמחו נגד קווי ההפרדה המשוקצים ראו שהם לא לבד בחושך המתגבר.

כמה מסקנות:

1. ירושלים חזרה להיות המקום להפגין בו. לא משנה על מה. זו כבר לא עיר שנמצאת מעבר להררי החושך, בשליטה זרה. אלא המקום שבו הציבור מגיע לומר את דברו. מה שנאמר כאן ובמקומות אחרים- המאבק על צביון ירושלים הוא המאבק על צביון המדינה.

2. ירושלים כבר ערה. מדינת ישראל ישנה, בכל הקשור ליחסי חרדים ושאינם חרדים.

3. לא אלך להפגנות בשיח’ ג’ראח. לא אשתתף בהפגנות בהן אחד הדוברים, בערבית (שהשמאלנים לא יבינו) מדבר על “פלסטין מהנהר עד הים”. לא אשתתף בהפגנות בהן דגל ישראל מקופל ומבויש. שתי מדינות לשני עמים ושתי בירות לשתי עמים משמעותו שני דגלים.

4. עיריית ירושלים / משטרת ישראל- להמשיך לא להפריע למה שקורה ברחוב. תנו לכוחות הקיימים לעשות את שלהם. לא צריך מסיבות מיוחצנות ומיוזעות.
וחוצמזה: היום ב-17:30 כנס תושבים- מגבשים חזון לשכונת בקעה, לקראת תכנית האב לשכונה. במינהל הקהילתי ברחוב יששכר. 

בשעה שנשיא המדינה היה עסוק בהידוק קשרים וחנופה כלפי בכירי הרבנים החרדים, הפקידים חסרי הלב של הממסד הדתי, שליחי אותם רבנים, עינו את משפחתו של אריק עופר ז”ל, בן ה-12 שנהרג בתאונת דרכים, בטענה כי אימו אינה יהודייה. כבוד הנשיא, אמרת שאתה גאה שמדינת ישראל הסכימה לשחרר את הצעירים שמקדישים את חייהם למען לימודם. מי בדיוק הסכים? לפני יותר מששים שנה ניתן היתר לכמה מאות בחורי ישיבות, על מנת להציל את מה שנותר מעולם הישיבות של מזרח אירופה. איש לא הסכים לפטור גורף של 55,000 מחייבי השירות הצבאי ולאפליה בין דם לדם. מקומם של החרדים בצבא, בלבוש חאקי, במסלולים המותאמים לצרכיהם המיוחדים. מזלנו שהם מתחילים להגיע לשם גם בלי הגאווה שלך.

החושך מתגבר. תג המחיר מגיע מגבעות השומרון ומרחובות שיח’ ג’ראח הישר למושבה הגרמנית. ומי שחושב שבריחה מירושלים תשנה משהו מוזמן להיזכר בטבח במועדון הנוער הגאה, בליבה של העיר הלבנה. הגענו לימים בהם הימין הקיצוני והסהרורי מגשים לשמאל הלא-פחות סהרורי את חלומותיו על זכת השיבה ומדינה דו-לאומית.

החושך המתגבר. זו הייתה השנה הגרועה ביותר בעשור האחרון. אבל באנו חושך לגרש. מוצ”ש 19:30 בכיכר פריז. נגד כפיה. נגד הפרדה בתחבורה הציבורית. נגד החושך.

חודשיים וקצת, קצת הרהורים על איש העשור הקודם בעיני, אריאל שרון. מעולם לא אהבתי אותו ולא הזדהתי עם דעותיו/ סגנונו אבל בעיני הוא איש העשור הקודם משני טעמים, קודם כל כי לא היו מתחרים של ממש ושנית- נראה ששרון היה האחרון שידע לבצע. שרון היה ראש הממשלה שעשה הכי הרבה בארבעים ושלוש השנים האחרונות בכדי לקבע ככל הניתן את גבולות ישראל. ההתנתקות בדרום וגדר ההפרדה במזרח הם שני מהלכים אסטרטגיים שמסמנים כיוון ברור לביסוס גבול המדינה בעתיד. אלו מהלכים שאף ראש ממשלה לפניו, מהימין או מהשמאל, לא הצליח לבצע.

בכלל, יש משהו משכר ביכולת הביצועית הזו. לראות מנהיג שאינו נכנע לאימפוטנציה הפקידותית שיודעת לומר בעיקר “לא”, או במקרים הטובים יותר: “כן, אבל..”, “כן, רק לא עכשיו” ואף פעם לא לומר “כן” ולהעז ולשנות. כמו שאמרו פעם ב”כן אדוני ראש הממשלה”: “לממשלות שלנו יש מנוע של מכסחת דשא ובלמים של רולס רויס”. טוב לדעת שלפעמים המנוע והבלמים מתחלפים, רק לפעמים. הידיעה הזו,  שבעת הצורך מנהיג יכול לסחוף אחריו חברה לפרויקט בסדר גודל לאומי - המוביל הארצי, קליטת מאות אלפי עולים, מבצע צבאי גדול או פינוי עשרות אלפי מתנחלים, היא בעיני חשובה מאוד. אם שרון היה צריך לבנות מוביל ארצי חדש נראה לי שזה היה קורה אבל עכשיו נראה לי שאיבדנו את זה. אני לא מדבר רק על הכרעות בטחוניות. לשרון היו כמה החלטות חשובות בנוגע לצביון המדינה הזו כמדינה ציונית ויצרנית: הוצאת החרדים מהממשלה, פירוק משרד הדתות (שכבר הוקם מחדש) וקיצוץ בקצבאות הילדים היו מהלכים אסטרטגיים לא פחות. הקמת פרויקט ‘מסע’ כחיבור אסטרטגי בין ישראל לתפוצות. סתם פנטזיות שלי- אני מניח שלו שרון עוד היה איתנו הטיפול במפוני גוש קטיף היה טוב יותר (על השיתוק הבירוקרטי קראו את גיורא איילנד בעדותו בפני ועדת החקירה לטיפול במפונים) וחסן נסראללה היה להוט פחות לנצל הזדמנות טקטית לחטוף שני חיילי מילואים בבוקר ה-12 ביולי 2006 אבל אלו רק פנטזיות.

גם בנושא ירושלים- ממשלת שרון קיבלה את אחת ההחלטות הכי פחות פומפוזיות והכי יעילות- ההחלטה על תכנית הצמיחה שראש העיר הקודם ניסה לנכס לעצמו וקרא לה חבילת לופוליאנסקי. בניגוד להרבה מאוד החלטות ממשלה בנושא ירושלים- זו הייתה החלטה אפקטיבית שהגדירה לוחות זמנים ותקצוב קבוע עבור העיר, החלטה שאחרי אולמרט ובעידן ביבי- עדיין מתממשת ופועלת.

יש בעיה עם הביצועיזם, כמו במקרה של שלומי לחיאיני, שהוא תמיד על הגבול האפור ולפעמים גם חוצה אותו. הוא שובה את לב הקהל אבל גם את תשומת ליבה של הפרקליטות. אני לא מאלו שמקדשים את התוצאה על חשבון הדרך אבל לפעמים, כמו במקרים של אריאל שרון בעשור האחרון, זה מה שחשוב.

אם צריך לשים את האצבע על ההבדל הכי גדול בין שרון ונתניהו אפשר לדעתי לשים אותו ביכולת לזהות סוגיות אסטרטגיות ולהבין שאנחנו לא נמצאים בואקום. שרון ראה את הכיוון שישראל הולכת אליו ויזם את ההתנתקות, נתניהו לצערנו אינו מבין שהדה-לגיטימציה כלפי ישראל היא איום הרבה יותר משמעותי מהגרעין האיראני או מטילי חיזבאללה אבל עדיין עסוק בלהעיף כדורים ליציע ולשחק על תיקו אפס.

נושא הדיור מטריד אותי מאז הפוסט הזה. הסוגיה לא מציקה רק לנו הירושלמים אלא גם לערים אחרות אבל האמת היא שמעט מאוד נעשה בתחום ודיור בר השגה הפך להיות בעיקר סיסמה שעיריות אוהבות להפריח. הכלים החוקיים והפיננסיים למימוש של דיור בר השגה עדיין לא בשלים דיים אבל יש התקדמות, צעד אחר צעד בתחום.

גם אצלנו בירושלים מתקדמים , בישיבה האחרונה בה הצגנו את המודל שלפיו 20% מיחידות הדיור בכל תכנית המציעה 50 יחידות דיור ומעלה יוקצו לדיור בר השגה. חטפנו מהקבלנים והאדריכלים כצפוי, חטפנו גם מארגונים חברתיים דוגמת האגודה לזכויות האזרח על כך שהתכנית אינה מתחשבת מספיק בצרכי הדיור של השכבות החלשות. אנחנו ממשיכים להתקדם עם התכנית ולעבד את הפרטים עד לתכנית מלאה לדיור בר השגה שתוכל לתת מענה לטענות של אלו ואלו.

לצד ההתקדמות עם התכניות האלו יש צורך גם בהקמה של מסגרת ביצועית שתיישם אותן ביום מן הימים. היום סיימתי את תפקידי בעיריית ירושלים ומחר (טוב מחרתיים, מחר פורים) אני מתחיל תפקיד חדש ברשות לפיתוח ירושלים, כמנהל תחום התחדשות עירונית ודיור בר השגה, בניסיון להפוך את שתי הסיסמאות האלו לפרויקטים ממשיים. אחרי שנה וקצת בעיריית ירושלים, על הטוב והרע שבה, אני עוזב למקום אחר, אמנם קרוב לעירייה אבל שונה ממנה בתכלית. מיותר לציין שכל מה שאכתוב כאן יהיה על דעתי בלבד ולא ייצג את עמדת הארגון בו אני עובד. פורים שמח.

1. זה רק סמלי שבשבוע בו עלתה לראשונה דמות ההומו הדתי הראשון על מסכי הטלוויזיה התפוצצה גם פרשת הרב אלון. דברים לא יהיו כשהיו. קראו את ד”ר חנה קהת.

2. זה רק סמלי שבמחזור בו ראובן עטר מחזיר, ולו במעט, את העניין לליגה ומנצח את מכבי חיפה, יצחק שום מתפטר, באיחור גדול מדי, מבית”ר. לא כתבנו כבר ש אחרי העונה הקודמת חובה להשאיר את עטר?

3. זה רק סמלי שאת הכסף הגדול ואת הייעוץ לטייקונים במשק עושה אהוד אולמרט ממגדל הפלטיניום בתל אביב. קשה לשכור משרדים בגט”י מלחה או בהר חוצבים? מסובך לעשות את זה בירושלים ואולי לחבר כמה מבכירי המשק לעסקים בעיר?

התקווה לשינוי כלשהו בהנהגת ארגון המורים התנפצה השבוע, עם ההפסד של “רוח חדשה” בבחירות. נעה ישראלי, מורה צעירה, הפיצה מכתב בעקבות הכשלון. אני חושב שהוא מבטא יותר מכל את התסכול ממערכת החינוך שלנו:

זהו. אפשר להוציא את הגביעים, למרק את המדליות, להכין את זרי הפרחים. הכינו את הבמה, הכינו את המיקרופונים, ותצעקו בכל הכיכרות: הטמטום ניצח! זהו. בקרב על העתיד שלנו, בקרב על הדברים החשובים באמת, בקרב על החינוך- הוכחנו לעצמנו, שבני האדם מאז ומעולם בוחרים ברע ובנמוך. אני יודעת, אני נשמעת מלאת פאתוס ואולי גם נאיבית. אבל אני בעיקר מיואשת.

אני בתחילת דרכי, יש לי עוד המון מה ללמוד. אני לא מתיימרת לדעת מה נכון, ומה בדיוק צריך לעשות, ומהי הדרך הנכונה להוציא את החברה או את המערכת מהבוץ העמוק שבו היא שקועה ושוקעת, אבל יש לי אינטואיציה בסיסית, יש לי ערכים ויש לי אמונה, והפעם, לא יעזרו כל הפוסט-מודרנים שיצעקו ‘אין אמת אחת’, אני יודעת, בידיעה שלמה כי הרע ניצח את הטוב, כי הטמטום ניצח את ההיגיון, השחיתות את הצדק, והפחד את הסיכוי.

רוח חדשה בארגון המורים הפסידה היום הפסד מוחץ. התרסקה. במהלך החודשים האחרונים, סביב תהליך הבחירות המייגע, התקיימו אינספור דיונים ושיחות, נשלחו מכתבים ונכתבו מאמרים חוצבי להבות, נשאלו שאלות והועלו ספקות לגבי רוח חדשה, מיהם, מה טיבם ומה כוחם. תפקידו של יו”ר ארגון המורים כבר מזמן לא מסתכם בהגנה על מורות שיוצאות לפנסיה או במתן כרטיסים מוזלים לסלאח שבתי, אלא זהו הארגון שקובע ומכתיב את הטון של מערכת החינוך, והוא זה אשר בכוחו להשפיע באופן מהותי ועמוק על דמותה של מערכת החינוך בישראל. את הכוח הזה בחרו היום אנשי חינוך בכל הארץ (להמשיך) להפקיד בידיו של חדל אישים, שהוכיח לכלל הציבור, כי הוא אינו ראוי לתפקידו.

  אפשר להתווכח על הישגיו של רן ארז ב-13 שנות כהונתו, אבל קשה שלא לראות כי הוא מושחת, כי הוא פועל מאינטרסים אישיים של כוח, כבוד, אגו וכסף, וכי לא החינוך הוא אשר בראש מעייניו. אפשר ומומלץ לקרוא על זה כאן. 

אני מאוכזבת ומיואשת מציבור המורות והמורים, שמתלוננים על מר-גורלם אבל ממשיכים לדפוק את הראש בקיר, תוך כדי יריקה לסיר שממנו הם אוכלים, וניסור הענף שהם יושבים עליו. במו עיני ראיתי איך מורים אידיאליסטים, ערכיים, אנשי חינוך בכל רמ”ח איבריהם נאבקים בכל הכוח כדי להפיל את חומת-הדיקטטורה-הביריונית שארז יצר. היה נדמה שזה אפשרי, רבים התגייסו למאבק, נוצרה אשליה שהנה יש סיכוי שהטוב ינצח. אבל כאשר 27 מתוך 49 חברי מועצת ארגון המורים, מקבלים שכר מהארגון, הסיכוי הוא אפסי. 

אתמול ישבתי שש שעות ב’בית דין חברים’ של ארגון המורים, בדיון שעיקרו תביעה לפסול את שמולי בינג, ממובילי רוח חדשה, מהבחירות. ליד הדיון הזה קפקא נראה כמו קומדיה. משחק מכור. מה הטעם לקיים דיון משפטי במקום שבו מראש אין ניטרליות? הדיון עצמו לכאורה התמקד באופן קטנוני ומייגע במייל בעייתי ששלח שמולי למפקח.  אבל למעשה היה זה רק חלק ממהלך רחב יותר של ניסיון להפיל את רוח חדשה. יצאתי נסערת מהדיון הזה. קשה היה שלא להבחין באיבה שעלתה מדבריה של עורכת הדין סיגל פעיל שמייצגת את הארגון, ולעתים נדמה היה שהיא אינה מפרידה בין הרמה המקצועית והנושא הנידון ובין השנאה האישית שהיא שידרה כלפי שמולי וכלפי רוח חדשה. לפרקים הרגשתי כאילו אני בסרט פעולה, כאשר בצד התובעים יושבים ‘הרעים’. ואני לא מגזימה: בקהל לצידי ישבו שני טיפוסים מעוררי חלחלה בהתנהגותם, בהערות הביניים, ההתלהמות והאגרסיביות שהפגינו לאורך כל הדיון על אף שנאסר על הקהל להשתתף. בהפוגות השונות הם השחילו נביחות בסגנון “רוח חדשה הם חבורה של פושעים!!” על שמולי הם אמרו שהוא “שקרן סדרתי, לא מורה, יושב על הגדרות, ועוד חובש כיפה” (האירוניה במיטבה. בטוחים שלא התבלבלתם?). נדהמתי לגלות ששני הטיפוסים האלה, (שבחיי, מעולם לא נתקלתי בתופעה כזאת) הם מחזיקי תפקידים בכירים מאוד בארגון. אלו הם פניו של הארגון, אלו הם פניה של מערכת החינוך, אלו הם האנשים שבידם הפקידו 40 אלף מורים ומורות את המושכות. לא צריך להיות חכם כדי להבין שלא הם אלו שיביאו שינוי. אלו הם אנשים שנוח להם בכסאות המרופדים שלהם, עם המשכורות השמנות שלהם, אלו הם אנשים ששכחו מהי כתה, מהם תלמידים ומהי עבודתה הקשה של המורה.

בסוף יום בו עבדתי 14 שעות בשכר מגוחך אני נותרת בלי מילים. עצוב לי שאנשים לא חשבו, עצוב לי שאנשים לא מוכנים לעשות שינוי, עצוב לי שאנשים פשוט לא מבינים שבמו ידיהם הם נכנעים לאותה תרבות הון-שלטון שאוכלת כל חלקה טובה, שמבטיחה להמונים פתרונות-סרק, על חשבון כולנו. זוהי אותה תרבות שבמקום הראשון מציבה כסף וכוח, ואף פעם לא חינוך, רווחה, סביבה. אלף פעם אמרתי ועוד אומר, שבחרתי ואני בוחרת להיות מורה, מתוך אהבה אמיתית לדבר, מתוך רצון אמיתי ואמונה גדולה כי מהחינוך מתחיל השינוי. אין מילים מספיק מדויקות ועוצמתיות לתאר את גודל התסכול, הכעס, העצב, ותחושת חוסר האונים, אל מול התחושה שאנחנו פשוט חברה עיוורת, שמעדיפה להפקיד את היקר מכל בידי אנשים מושחתים ולא ראויים, כל אחד וטיעוניו (ושמעתי כל כך הרבה טיעונים. מ’חוסר ניסיונו של פרידמן’ דרך ‘מי מממן את רוח חדשה’ ועד ‘צריך בריונים באוצר̵ אבל היום כרינו לעצמנו במו ידינו-קבר. זה אולי המכתב הכי נואש שכתבתי אי פעם, והדבר היחיד שאני מקווה, שאולי עם אנשים יקראו אותו, יהיה סיכוי שהחושך הזה יעבור.

וחוצמזה- כנס משפחות צעירות היו ב16:00 באולם מועצת העיר. 

“כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה” (ישעיהו מ, ד).

מבט חטוף על הרחובות העירוניים המוצלחים ביותר בעיר מגלה שיש להם תכונה משותפת- הם רחובות מישוריים: עמק רפאים, דרך בית לחם, קינג ג’ורג’, בן שטח, ההסתדרות. לא שאי אפשר לקיים כאן רחובות עירוניים במעלה ההר- עזה, בצלאל- ש”ץ, הלל, יפו. אבל אין ספק שהמישוריות מקלה את החיים על הולכי הרגל. יש עוד לא מעט רחובות מישוריים עם פוטנציאל בעיר: הפלמ”ח, למרות שהוא קצת גבעי, שדרות בן מימון, רמב”ן, יד חרוצים, פייר קניג ועוד. מה לעשות איתם? פשוט מאוד. להגביל תנועת רכב פרטי או לפחות להאט ולמתן אותה משמעותית, לאפשר מסחר ושימושים מעורבים בקומת הקרקע ואיפה שאפשר- להרחיב מדרכות, להוסיף ספסלים, לשקם גינות בסמוך לתוואי. הולכי הרגל ובעלי העסקים יבינו את הרמז. תארו לכם את שדרות רמב”ן, כאשר התנועה זורמת במינהרה מתחת לרחוב ופתאום השדרה המרכזית של רחביה פנויה להולכי רגל או את רחוב הפלמ”ח שיכול להיות יופי של רחוב שמסתיים רק ברחבת תיאטרון ירושלים, עם עסקים קטנים לאורך כל הדרך, פייר קניג כהמשכו של עמק רפאים ועוד ועוד.

מ’, מקוראות הבלוג, מדווחת בפוסט אורח על חוויה קשה שעברה בדרכה לסינמטק. מציאות מוכרת וכאובה לצערנו:

זה מספר חודשים שאני נמנעת להגיע לסינמטק בגפי.  נסיון אחד, אזרתי אומץ, הזמנתי כרטיס וויתרתי. החוויה מאיימת מדי, לא נעימה, פוגעת, מעליבה.  לא חווית הצפייה בסרט לבד היא כזו- נהפוך הוא. אני מדברת על תחושת הפחד המלווה אותי בדרכי מהרכב אל הקולנוע, ובחזרה.  מתחם זה הפך, מסתבר, לקרקע פוריה לצעירים שהבילוי המועדף עליהם הנו הטרדה של ילדות, נערות ונשים המגיעות לקולנוע. מילים, שריקות ותנועות מגונות של יחידים וחבורות הפכו לריטואל, מעין טקס חניכה, אותו עלי לחוות בכל פעם בה אני מבקשת לצפות בסרט.

הערב העזתי. ערב שרבי באמצע פברואר. “אני אחנה קרוב ככל הניתן לקולנוע” חשבתי לעצמי, ולשמחתי שדרת החניה הצמודה למלון הר-ציון היתה ריקה והחנתי את רכבי ממש בסמוך לירידה למתחם הקולנוע. שמחה וטובת לב צעדתי לעבר המדרגות שלפתע נשמע הקול ” יש לך כוּס?” סובבתי ראשי שמאלה, שבתי צעד לאחור. לצד מעקה הבטיחות, על גבי אופניו ישב רכוב בחור כבן עשרים, תרמיל לגבו, שערו משוח בג’ל, פניו מלאות כעס והפתעה נוכח המבט שהיישרתי אליו. באקט מטומטם שאינני יודעת להסביר השבתי לו: “סליחה, מה אמרת?”. הוא סינן: “שרמוטה”. ” אני אזמין לך משטרה” הוספתי. הוא החל מדווש לכיוון הגשר תוך שהוא ממשיך לקלל בערבית. לבסוף נעצר וממרומי הגשר קרא שוב: “שרמוטה” וירק.

שבתי להכרה. לתודעה שממצבים כאלה יש להמלט ולא להתעמת. להבליג ולא להשיב. להכנע ולא לתבוע את כבודי. רועדת נכנסתי למבנה במורד המדרגות, כשכל משך הירידה אני מביטה לאחור תוך שאני מוודאת שהוא איננו בעקבותי. תחושות קבס ובלבול הציפו אתי משך כל הצפיה בסרט. ויתרתי על כניסה לשרותים בסיום ההקרנה על מנת לא להפסיד את נחשול הצופים העושה פעמיו למעלה. מוגנת בסביבת זרים נכנסתי לרכבי, נעלתי דלתות הרכב וחזרתי הביתה.

זה רק סמלי שבשבוע בו סיימתי קורס על חוק התכנון והבניה ונבחנתי עליו- הוגשה הצעה לחוק תכנון ובניה חדש. טרם הספיקותי לעיין בכל 241 העמודים של הצעת החוק ומאה עמודי דברי ההסבר. בקרוב זה יקרה. מי שרוצה מוזמן לעיין בכך באתר משרד הפנים. יאיר כבר כתב נגד, עירית סולסי כתבה בעד. אני עוד לא גיבשתי דעה, מצד אחד התמשכות הליך התכנון אינה מבטיחה תכנון טוב, מצד שני, קשה לדבר על שקיפות כאשר החוק גובש במחשכים. לא בטוח שהעברת הסמכויות למקומית היא החלטה כזו גרועה אבל קשה להתלהב מביטול הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים או בשם החיבה שלה : הולקחש”פ.

אני יודע מה כבר אין בו- שום התייחסות לדיור בר השגה. החוק לא מקנה שום תוקף חוקי לדרישה הזו, שהממשלה דרשה ואישרה בעבר- בהוראות תמ”א 35, ושמהווה צורך מרכזי של רשויות מקומיות בישראל ובראשן ירושלים. מי שעוקב אחרי הנושא בשנה האחרונה והדיונים התוכפים יחסית שמתקיימים בו בוועדות העירוניות יודע שהעירייה די יודעת מה היא רוצה להשיג: אחוז הקצאה לדיור בהישג יד בכל פרויקט, לאוכולוסיית זכאים מוגדרת, במנגנון הנחה מסוים ממחיר דירה מקבילה בשוק. כשהבאנו את זה לוועדה לתכנון עירוני של נעמי צור היזמים והאדריכלים הסתערו עלינו בזעם. האמת היא שכרגע אין לעירייה סמכויות לבצע את המהלך הזה. החוק החדש בוודאי לא מקנה אותן. זה לא אומר שהתייאשנו, זה רק אומר שהעבודה נעשית הרבה יותר קשה.

שתי הערות:

1. ידיעות ירושלים: לראות בשער של מוסף הכלכלה שלכם הפניה לכתבה: “ומדוע הבירוקרטיה ממשיכה לטרטר את אבי רואימי?” גורמת לי לתהות בחזרה: מדוע העיתון עובד בשביל היזמים ולא בשביל הקוראים שלו? למה התגייסתם למען יזם שרוצה להרוס בניין לשימור ולבנות במקומו מגורי רפאים?

2. גם בלוגר יכול להיות טוקבקיסט, לפעמים. הפוסט הקודם נכתב מתוך זעם גדול. תודה על ההבנה.

כנס תחבורה ציבורית גדול של אגד, מינהלים קהילתיים וכמובן 15 דקות בנושא שיפור השירות בתחבורה הציבורית בדרום העיר ייערך היום, 14.2, בשעה 20:00 במרכז תרבות העמים לנוער במושבה הגרמנית.