ירושלים האחרת

ישר כוח גדול לתושבי ותושבות מאהל מחוסרי הדיור בבור שיבר, גן הסוס או בקיצור הגן הכלוא בין הרחובות בן יהודה, קינג ג’ורג’, בצלאל ושמואל הנגיד. אתמול למדנו מ“הארץ” שתושבות המאהל הן שכנות שלנו ובעזרתם האדיבה של אנשי גלריית ברבור פתחו בלוג לידינו. מומלץ לקרוא ולהתעדכן.

לי יש הצעת ייעול אחת לכל המאבק והיא להעביר אותו לכפר דוד, לאותו כפר רפאים למרגלות שער יפו. פעם גרו שם אנשים אמיתיים, אפילו צמח שם איזה אורי מלמיליאן. מתישהו החליטו שהאנשים האלו לא מספיק טובים כדי לגור ליד החומות, בעיקר מאז שהחומות הפסיקו להיות גבול וממילא הפכה משכונת ספר לשכונה במרכז העיר. במקום השכונה בנו מלון ענקי, מרכז קניות מפואר שנפתח בימים אלו (שניהם לוקחים מיתר תושבי העיר את הנוף לחומות העיר העתיקה) ובמקום האנשים האמיתיים שגרו בממילא באו רוחות רפאים ששילמו הרבה כסף על הקשקוש האדריכלי הזה ומסתובבות בסמטאות העאלק ירושלמיות האלה בערך שבוע-שבועיים בשנה, כמה נחמד. מחוסרות דיור יקרות, לכו לגור בכפר דוד או ברחוב רבי עקיבא איפה שבונים עוד כמה מגדלים מפוארים שכל קוראי האתר הזה גם יחד יוכלו לרכוש בהם לכל היותר כיור או בלטה. לכו למקומות שנמכרים במחירים מטורפים למי שלא יגור בהם לעולם, לכו למקומות שמהם מתחיל הטירוף של מחירי הדיור בירושלים.

כל המאבק הזה מעלה שאלה עקרונית אחת- למי יש את הזכות לגור בירושלים? עם כל הפרוייקטים היקרים שהשלטים המכריזים עליהם כתובים באנגלית נשאלת השאלה איפה יגורו הירושלמים הפשוטים, אלו שגדלו בעיר או התאהבו בה ורוצים לממש את האהבה הזו? ירושלמים רוצים לגור בעיר, לא בשיכונים שייבנו בקרבת מבשרת או באיזה רכס המרוחק שעה נסיעה ממרכז העיר. באירוע קהילתי ברחוב כורש לפני כמעט חודשיים ישבתי ליד רחל, ירושלמית ותיקה, שסיפרה לי איך פעם היה לה בית יפה בימין משה, “הבית הכי יפה בירושלים” לדבריה. אחריה החליטו שהיא לא מספיק טובה לגור בימין משה והעבירו אותה לממילא, גם משם פינו אותה כדי לעשות מקום לרוחות הרפאים ועכשיו היא גרה בכורש. “נו, לפחות נשאר לך הנוף לעיר העתיקה”, ניסיתי לנחם אותה והיא אמרה לי שהקניון החדש שבונים בממילא על מה שהיה הבית שלה פעם לקח לה גם את זה.

חייזר לו היה נוחת בירושלים בצהרי יום שישי האחרון ומביט בעיתונים המקומיים היה ודאי תוהה מה לעזאזל עובר על הירושלמים. שניים מהם (”ירושלים” ו”כל הזמן” ) עסקו בהרחבה בסגן מפקד המחוז הנכנס, ניסו שחם, אותו ניסו רגיש אך נחוש מההתנתקות, נושא ראוי בעיר עם פוטנציאל התלקחות מכובד. מבט על העיתון השלישי היה גורם לחייזר להרים יותר מגבה אחת. הנושא המרכזי שהעסיק השבוע את עורכי וכותבי “כל העיר” הוא לא אחר מאשר “ועידת ישראל לרפואה”. שער העיתון הכריז כי נותרו עשרה ימים לפתיחת הועידה, שתי כתבות המגזין הוקדשו גם הן לנושא. האחת ראיינה את הפרופ’ שלמה בן יוסף, מנכ”ל הדסה, שבישר לאומה כי לא נתקל בקיפוח עדתי והשנייה עסקה בהערכות לכנס של בנייני האומה, שידעו בהיסטוריה איזה משפט אייכמן או דמיאניוק. אכן תמונות קשות.

אז מה קורה בירושלים? האם עשרות אלפי ירושלמים רומסים אחד את השני במאבק על כרטיסים לועידה? האם כנס של כמה לובשי חלוקים לבנים הוא שיחת היום בקפית או טעמון? האם פתרנו את סוגיית חלוקת/איחוד העיר, העוני, התעסוקה ומצעד הגאווה שאפשר להעניק שער של עיתון שבועי לכנס, אחד מני רבים, שיתקיים בבניני האומה? ואם כבר מגיע שער +שתי כתבות מגזין לכנס הרופאים, מה עם עצרת הסוכנות היהודית, כנס חיילים משוחררים או סתם ועידה של רופאי שיניים מוונקובר שמתקיימות גם הן בבנייני האומה לאורך השנה? מה לכל הרוחות מצדיק את החשיפה הענקית שניתנת לכנס של כמה בנים מוצלחים לאמהות יהודיות?

ובכן התשובה פשוטה. לא, תושבי ירושלים couldn’t care less מועידת הרופאים. לא, הבעיות הבוערות של העיר לא נפתרו. הסיבה היא ש”כל העיר” הוא נותן החסות המרכזי לועידת הרפואה של ישראל והעיתון התגייס למען עצמו.יותר נכון, למען מחלקת השיווק. ממערכת העיתון ניטל כל שיקול עיתונאי-חדשותי והיא הוכפפה למחלקת השיווק למען קידום אירוע המופק על ידי העיתון. סוג כזה של זנות עוד לא מצאנו בארצנו. “כל העיר” הולך בעקבות האח הגדול מתל אביב, שקידם את יריד האוכל “טעם העיר” מעל דפי המערכת בלי לחשוב פעמיים. כל עיתון מעורב גם בפרוייקטים מסחריים ומקדם אותם גם מעל דפי המערכת. הבוטות בה נעשה הדבר ב”כל העיר” היא  הגזמה פראית וירידה מהפסים בכל הקשור לאתיקה מקצועית. אם הפרסום העצמי של הכנס לא הספיק הרי שעמוד נוסף מוקדש לשיווק ליין מסיבות עבריות של העיתון באחד הפאבים בעיר. אם על המהלך כולו לא יזכו ב”כל העיר” בפוליצר מערכתי הרי שהכתבת, מורן דייגי ראוייה לו על השורה הזו, כאשר היא מראיינת את בעלת הפאב המארח:

“מה את חושבת על זה שעיתון יוזם כזה דבר?
אני חושבת שזה מקסים. העיתון מתערב בחיים בעיר, וזה חשוב”

מה זה אומר, שעיתונים שמפרסמים תחקירים לא מתערבים בנעשה בעיר?

זהו אולי המסמר האחרון בארון של “כל העיר” הישן. עם החילופים האחרונים בעמדת העורך, לפני יותר משנה, כבר הבנו שהעיתון מחפש יותר “חדשות טובות” ופחות חדשות אמיתיות. אחר כך הגיע תור מהלך המיתוג המבריק ובזכותו נבחר לעיתון השם המגוחך “העיר- כל העיר”. העיצוב הפך להיות יותר אינטרנטי מהרשת עצמה, מעין גרסה כתוובה ל”וואלה!”, התחקירים נעלמו ורמת הכתיבה ירדה פלאים. בעיתונות, כמו בטבע, אין ואקומים. את מקומם של התחקירים הטורים האישיים וכתבות המגזין המשובחות תפסו עמודים של ציטוטי קומוניקטים לעיתונות (”מי נגד מי”, “יומן העיר”), התחקות אחר ה”גיבורים האמיתיים” של העיר (”אנשי העיר” ) כלומר אלי מפסגת זאב ועידו מבית הכרם. שלושה וחצי עמודים בלבד (מתוך 128 סך הכל) הוקדשו לחדשות מקומיות מירושלים. אבו גוש ומבשרת, שני פרברים שאוכלוסייתם לא מגיעה לזו של פסגת זאב או רמות זוכים יחד לעמוד שלם. אם כבר מתייחסים לפרברים, מהלך מוזר לכשעצמו, מדוע נפקד מקומם של מעלה אדומים, צור הדסה או גבעת זאב?

העיתון שפעם היה סמל לזהות מקומית ירושלמית, נאורה וליברלית, הפך לעוד מקומון פרובינציאלי. מדור התרבות הוכחד ונכתב כעת בתל אביב. כך אנו נאלצים לקרוא שבוע אחר שבוע את המדור של תמר קרוון על צילום של ידוענים תל אביביים, הכרותה עמם ותובנות משמימות על עצמה.. התכנים ב”עכבר” מועתקים בלי מחשבה או בקרה והתוצאה היא העלמות כמעט מוחלטת של הלוקאל פטריוטיות הירושלמית. דומה כי המיתוג המחודש מעביר את חברי “כל העיר” על דעתם וניכרת התנשאות כלפי הקולגות מהמקומונים האחרים. במדור “מי נגד מי” מודגשים אירועי החברה הפנימיים של מערכת העיתון בצוותא עם אנשי המכירות לצד התנשאות על עיתון “כל הזמן” המכונה בפי כותב המדור “חינמון” אף שהעיתון נמכר בחנויות זה מכבר.

ניתן לומר בבטחה. “כל העיר” פשט את הרגל. לקרוא לפרסום הבוטה והמחוצף בעיתון הזה “תוכן שיווקי” דומה להמרת סעיף אישום באונס לבעילה בהסכמה. אל הואקום שמשאיר מאחוריו “כל העיר” צריכים להיכנס עתה שני מתחריו ולהציע אלטרנטיבה שפויה לקוראי העיתונים בעיר. חדשות מקומיות, תרבות עירונית, מאבקים מוניציפליים. עיתון מקומי הוא פונקציה חשובה בכל עיר, הפונקציה הזו חשובה שבעתיים בירושלים, בה נולד המקומון הראשון בארץ (שהפך לימים ל”כל העיר”…), ואם המלך מת- יתכבדו יורשיו ויתפסו את הכתר.

גילוי נאות: הכותב עבד ב”כל העיר” בשנים 2004-5.

זוהר פרסקו ודניאל זמיר בפסטיבל הג’ז, האולם הצלבני במגדל דוד, חמישי, 21.6.07

רק בהדרן, בקטע “השר הממונה”, של דניאל זמיר, המבוסס על ניגון חתונה תימני, נשמעו הניצוצות המבטיחים שיכלו לצאת מהחיבור בין זוהר פרסקו ודניאל זמיר. התחושה העולה מההפועה היא של איפוק וריסון, בעיקר מצידו של זמיר, שהשתדל לא להיסחף ולא להאפיל על ההופעה. מרבית הקטעים היו יצירות של פרסקו, אשר בוצעו בכישרון רב אך נראה היה כי החיבור של זמיר אליהן אינו בשל דיו. הופעה של שני וירטואזים אלו אסור לה שתישאר מאופקת. כשרונות כאלו צריכים להתחבר על הבמה וליצור יחד שלם גדול יותר מסכום מרכיביו. במקרה זה נראה כי קיבלנו את התוצאה ההפוכה. משהו בכימיה בין זמיר ובין פרסקו ובין שניהם ובין הקהל לא זרם כמצופה והתוצאה היא תחושת החמצה בסיום המופע. העובדה כי רק בקטעים האחרונים, אשר הולחנו במקור על ידי זמיר, החל הקהל להתעורר ממחישה את הפוטנציאל הטמון בחיבור המוזיקלי המעניין הזה.

הערות לסדר:

1. למארגני פסטיבל הג’ז: בחירת המיקומים השנה מוצלחת יותר מזו של השנה שעברה אבל אם כבר מופיעים במגדל דוד- ראוי לקיים את כל ההופעות בחוץ ולהנות מהנוף המרהיב ומאויר ירושלמי משובח. בנוסף, בתכנייה נפלה טעות כאשר מגדל דוד מסומן בשער שכם. לא טעות שצריכה להדאיג ירושלמים ותיקים אבל תל אביבי מצוי עלול למצוא עצמו במאפיית הפיתות של אל אמין אם יסתמך רק על המפה.

2. מנהלי מוזיאון מגדל דוד: בלי קשר לפסטיבל- הדוכנים, הבירה והכסאות צריכים להישאר שם לאורך כל הקיץ.

לראש העירייה שלום!!

הכותרת “ירושלים לאן ?!” נטחנה עד דק במאות מאמרים בשנים האחרונות. ישנם את אלו שמסנגרים על ירושלים בחירוף נפש ומציגים אותה כעיר שניתן לחיות בה גם באופן חופשי עם היצע תרבותי נרחב ובלי משפטי “ירושלים המאוחדת” ו-”בירת הנצח של עם ישראל” ויש את אלו ש”וויתרו” על העיר. את האמת, קשה להאשים אותם, בעיקר בגלל סדרי העדיפויות של העירייה שבראשה אתה עומד.

לפי המודל הידוע של כתבי הגנה על ירושלים, הייתי אמור עכשיו לפרט מדוע נהדר לחיות בירושלים אבל לא אעשה זאת. לא אעשה זאת כי ליבי עם מוסדות התרבות ובתי הספר לאמנויות שמופקרים על ידך והם מהווים חלק מירושלים שלי ומהעיר שהייתי רוצה שתהיה, עיר רגילה אך גם עיר קודש. לא אוציא לרעה את דיבת עירי אלא את דיבתה של עיריית י-ם שאתה עומד בראשה. כנראה שצריך להסביר לך אדוני ראש העירייה ולחבר מרעיך שיריד יין במתחם הרכבת, חבורת מתופפים בכיכר ציון או מוזיאון חי בכל יום עצמאות, שממומנים מתקציב התרבות הכולל של העירייה בסך 78 מיליון ₪, זה לא תרבות, אלא עלה תאנה. אירועים כאלו ראוי שיופקו וימומנו על ידי גופים מסחריים דוגמת סלקום וקוקה-קולה. אם העירייה רוצה לספק תמיכה ותעסוקה לתלמידי ובוגרי ניסן נתיב עליה לאמץ את בית הספר ולתמוך בו וביתר בתי הספר לאומנות תקציבית במקום להזמינם לאירועים חד פעמיים.

אתה נוהג לומר ש”ירושלים היא בירת התרבות של ישראל”, ו-”שבירושלים כל אחד רוקד את הריקוד שלו בלי לדרוך על האחר”. מדבריך אלה אמורה להיגזר תמיכה תקציבית גבוהה פי עשרות מונים מחמשת מיליון השקלים שהעירייה מעבירה ישירות לכמעט-60 מוסדות תרבות בירושלים אך לא כך הדבר. מצטער אדוני, הריקוד של להקת ורטיגו הוא לא פחות חשוב מריקודי הכנסת ספר תורה ופתיחת עוד מקווה.

אני תוהה שמא אולי אינך יודע שתמיכה במוסדות תרבות תסייע לכלכלת העיר ע”י משיכת תיירים ומבקרים, תיצור מקומות תעסוקה, תשפר את דימוייה ואפילו השם ירחם, תגרום לעוד ועוד סטודנטים ואמנים לרצות לגור בירושלים.

היום, בכיכר ספרא, הפגינו מאות סטודנטים ותושבי העיר שניסו להסביר לך את האמת הזו.

ואני, מה אני עוד יכול לעשות?! לשקר לגבי מצבה של ירושלים? דודתי ,המשמשת כמנהלת מתנ”ס בת”א, אמרה ואומרת לי “אין לכם סיכוי מול עיריית ת”א והתקציבים שהיא מעבירה למוסדות התרבות”. זהו מצב הפיך רק אם עיריית ירושלים תרצה. בעבר הלא רחוק, כשעיריית ירושלים תמכה משמעותית במוסדות תרבות עוד התווכחתי עם דודתי וטענתי שירושלים היא המרכז התרבותי של ישראל. כיום, לא נשארנו לי טיעונים להשיב לה, היא צודקת. אחח.. אתה לא יודע עד כמה הייתי רוצה להתווכח עימה שוב…

דודו.

בשבוע שעבר התנפלו כמה נערים ממועדון הנוער בו אני עובד, בשכונה ירושלמית, על נער אחר והכניסו לו מכות רצח פשוט כי “הוא נראה כמו הומו” . נו אתם יודעים, עם הקרניים והזנב הקטן מאחורה. אני לא יודע אם הנער המותקף באמת הומו אבל רק בשביל העובדה שהוא חטף מכות בגלל שכמה בריונים החליטו שהוא כזה ובשביל עוד הרבה ילדים וילדות שחוטפים מכות, הטרדות ועלבונות רק בגלל שהם נראים ומתנהגים באופן שונה מכולם צריך להצטרף לאנשי “הבית הפתוח” ולצעוד ביום חמישי. צריך לצעוד ודווקא בירושלים, עיר שיש בה כמה קהילות שמתמחות בלטאטא והלדחיק את הדיון בסוגיה הזו, כמו בעוד כמה סוגיות לא נעימות אחרות. אני חושב שאם הרבנים (בעיקר האורתודוקסים, אבל יש גם אחרים שלא חסר להם) היו מבינים שמדובר בפיקוח נפש של ממש, שיש בני נוער שמתאבדים על רקע הנטייה שלהם, הם היו מתבטאים אחרת.

בכלל, אם כבר צריך לצעוד הרי שצריך בירושלים. המצעד בתל אביב נראה לי לא רלבנטי. בעיר בה עושים סרטים ותכניות טלוויזיה על הומואים ולסביות לא באמת צריך מצעד. גם כל חגיגת העירום המופגן והמסחריות הבוטה נראית לי לא קשורה ומדירה ממנו אוכלוסיות שאולי היו יכולות להתחבר למסר שלו. את המצעד צריך לקיים בפריפריה ועל פי “מנהג ירושלים”-  מצעד צנוע ומכובד למען זכויות אדם. היה טוב אם התל אביבים היו יורדים לאופקים או עולים לעפולה או מעלות וצועדים שם בצורה מכובדת. אולי היו קצת פחות תמונות ביזאריות בעיתונים אבל ההבנה לקהילה הזו הייתה גדלה.

לא פשוט להיות ירושלמי, בטח ביום ירושלים ובטח ובטח ביום השנה הארבעים לאיחוד העיר. בכל שנה הריטואל חוזר על עצמו, בערך שבוע לפני מפרסם מכון ירושלים לחקר ישראל את הנתונים הסטטיסטיים המעודכנים על העיר. אם בערב ראש השנה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת כמה תושבים מונה אוכלוסיית ישראל ומאיזה סוג הם, לנו הירושלמים יש את מכון ירושלים שיספור אותנו במיוחד. כמה עברו לתל אביב, כמה עזבו לפרברים וכמה נכנסו לעיר מתחת לפיגומים של גשר קלטראווה. מיד אחר כך נשמעות ההצהרות המודאגות. “ירושלים מאבדת את הרוב היהודי שלה” מזהיר אותנו כל ח”כ שלמד קצת חיבור וחיסור בבית ספר יסודי. “ירושלים מאבדת את האוכלוסייה הצעירה והמשכילה” מתריע מי שיודע לקרוא גם גרפים. “ירושלים היא עיר גמורה, גוססת, שחורה ודועכת”, ממליצים כמה אופטמיסטים או כאלו שגילו את האור ברגע שהחליפו קידומת לאזור חיוג 03.

אחרי שגמרנו להיות מודאגים או להתייאש מגיע תור התכניות. ח”כ אחד מציע להפוך את עיריית ירושלים לעיריית גג וכך להבטיח את הרוב היהודי בעיר, מה שבגששית מדוברת נקרא “ישראבלוף”, ח”כ אחר מציע להעניק לירושלים מעמד של מדינה, יענו וושינגטון די. סי, רוצה לומר אותו ח”כ שירושלים היא כישלון מוחלט כעיר ואולי כמדינה יהיה לה סיכוי. חבל שהוא לא שמע קצת על שיעורי הפשע של די. סי. המקורית. הממשלה עצמה ממחזרת תכניות שהיא עצמה יזמה, כמו לדוגמה החלטת ממשלתו של בגין מלפני 30 שנה להעביר לעיר את כל משרדי הממשלה (למעט הביטחון, החקלאות ולמעשה רק כמה משרדים שוליים). אפילו מפקד גל”צ נרתם למאמץ להחיות את בירתנו והציע להעביר את תחנתו לעיר הקודש. הדאגה הזו באמת נוגעת ללב.

הבעייה של כל התכניות הזו היא שאף אחת לא באמת תשאיר צעירים בעיר. מכון ללימודי ירושלים אם יוקם או הגדלת השטח הבנוי של העיר לא יצילו אותה באמת. בירושלים יש מספיק סמלים ומונומנטים, היא לא צריכה את הצעתו של פרופ’ יחזקאל דרור להקים בה מטה של האו”ם. אולי גם כדאי לחדול מההצעות המגוכחות של נבחרינו שגם ככה משמשות מס שפתיים ותו לא. מי שבאמת רוצה לעזור לירושלים שיציע משהו שיעזור לתושב מקריית היובל או מנווה יעקב לחיות באיכות קצת יותר טובה: פיתוח שטחים ירוקים, תמיכה במוסדות התרבות, הגבלת הבנייה לאלפיון העליון ולתושבי חוץ בעיר, סלילת שבילי אופניים או רפורמה במערכת החינוך העירונית.

זה מה שימשוך לעיר צעירים ויעודד אנשים להשתקע בה. ירושלים לא צריכה סטרואידים ולא צריכה אנדרטאות, יש בה די והותר. את ירושלים יש לתכנן לא רק כבירה עמוסת סמלים אלא כעיר לכל תושביה, עיר של יומיום, עיר של צרכים ואוכלוסיות מגוונות. משום מה אין בנמצא אף הצעה כזו. ירושלים לא צריכה השתלה של איברים מלאכותיים כמו גל”צ אלא החייאה של איברים קיימים ולא מתפקדים: רשות השידור, בית הספרים הלאומי, מוסדות התרבות המיובשים ובתי הספר לאומנות. אם יהיה פוליטיקאי שיציע תכניות פשוטות, לא גרנדיוזיות, שישפרו את איכות החיים בעיר ולא רק יגדילו אותה ללא הגבלה- אולי תהיה תקומה לירושלים. משום מה נראה לי שאת אותן ההצעות ששמענו השנה נשמע גם בשנה הבאה.

כנסת ישראל קיבלה השבוע בקריאה טרומית שתי הצעות חוק המסמיכות את עיריית ירושלים (על פי הצעה אחת) או כל רשות מקומית אחרת (על פי הצעה שנייה) לפסול הפגנה אשר מועצת העיר חושבת שהיא פוגעת ברגשות הציבור מטעמי דת או מצפון וכו’. הרקע לאישור החוק הוא כמובן מצעד הגאווה הקרב ובא והכשלון לעצור אותו בכוח ובאלימות. בכמה מקומות כתבו שהחוק הזה הוא תחילת הסוף של הדמוקרטיה. אני דווקא חושב שצריך להסתכל על הצדדים החיוביים בחוק הזה. אם וכאשר הוא יתקבל הוא יכול לפטור אותנו מצעדות הדגלים המטרידות ביום ירושלים לדוגמה. ערביי ירושלים יוכלו לעתור לבג”ץ ולבקש ממנו להורות לעירייתנו הנכבדה לפסול את הצעדה המתריסה הזו מכיוון שהיא פוגעת ברגשותיהם. שכונות חילוניות למהדרין יוכלו לטעון נגד צעדות ל”ג בעומר של חב”ד. בחג האחרון התייצבו מול המרפסת השקטה שלי שלושה טנקי מצוות אימתניים, נראה לי שהם היו סימן 4, מהם יצאו עשרות ילדים שהם לא בדיוק תושבי השכונה, הרמקולים הפגיזו את השכנים בשירי משיח וגאולה וניסו להוציא אותם מהמיטה. קבלת התיקון המוצע לחוק ירושלים יכולה לתת לנו סוף סוף שקט. בכלל, אני חושב שלא צריך לפגוע ברגשות של אף אחד. גם אם הרגשות האלו הם רגשות גזעניים, פשיסטיים, שוביניסטיים או הומופוביים. לא צריך לערוך עצרות של מתנחלים בככר רבין כדי ששמאלני תל אביב לא יזדעזעו מחובשי הכיפות ונערי השומרון, כנ”ל לגבי הכנסת מרוקאים לקיסריה או אתיופים לבריכות שחיה בקיבוצים.

ועכשיו ברצינות, המונח “פגיעה ברגשות” הפך למפלטו של הנבל והגזען. זה גם היה התירוץ של רבה של ראש העין (עובד מדינה להזכירכן) כאשר ביקש למנוע קיום של יריד עסקים משותף לנשים יהודיות וערביות. גם עורך העיתון של ש”ס טען לפני חג השבועות האחרון שהתיקונים הרבים המתקיימים ר”ל בבתי מדרש פלורליסטיים או ח”ו רפורמים או קונסרבטיביים פוגעים ברגשותיו כאדם מאמין. חבר הכנסת יחיאל חזן, המצביע הכפול, נתפס גונב חלקים ממערכת ההצעה באוטומטית בכנסת כדי לשבש את חקירתו. להגנתו טען חזן כי ” לא לקחתי את המוח”, כלומר את יחידת המחשב המרכזית. זה קרה בכנסת הקודמת. לאור הצעות החוק המבריקות של הכנסת הנוכחית אני חושב שחזן בהחלט לקח את המוח. צריך לפנות בצורה מסודרת לח”כ לשעבר ולבקש ממנו להחזיר לנו אותו, אולי ככה יהיו פה קצת פחות רגשות ויותר שכל.