ירושלים האחרת

כולנו יודעים שירושלים היא בירת ישראל, בירת העם היהודי, עיר מאוחדת וכל הבבל”ת הזה. אבל ירושלים היא גם דברים אחרים. היא למשל עיר שאנשים אמיתיים גרים בה, סובלים בפקקיה ומחכים יום אחד לרכבת הקלה. ירושלים היא גם עיר תרבותית עם הרבה מאוד אירועים שאפשר להנות מהם ובחינם. זו גם עיר של מילים, כתובות ומדוברות, אם יש משהו שהעיר הזו עושה יותר טוב מכולם זה לדבר ולכתוב, בכל שפה, בכל לשון.

אבל חיפוש קצר בגוגל מעלה שירושלים היא לא רק כל אלו, כל מה שצריך זה לחפש את צירוף המילים: “ירושלים היא גם” ותתפלאו איזה המשכים מפתיעים יש למשפט הזה. מתברר שירושלים היא לא רק בירת ישראל, היא אמנם לא בירת פלשתין, חלילה וחס אבל היא בירה למופת בתחומים אחרים. לדוגמה: ירושלים היא גם בירת גניבות הרכב. כבוד. אם זה לא מספיק לנו אז ירושלים היא גם בירת פשיעת הנוער. אור לגויים, רסיסים לפנים. כשעיר הבירה שלנו היא לא רק בירת נצח של עם שלם אלא גם בירת פשע לתפארת, איך בשם ה’ נחלק אותה? עמלנו קשה, איחדנו, השקענו, טיפחנו עד שהפכנו אותה לבירת גניבות הרכב ופשיעת הנוער, בכזו קלות נוותר עליה לאבו מאזן החנאנה הזה? למה מה קרה? שיוכיח שהוא ראוי לזה. מעתה אמרו בכל עצרת ממלכתית:”ירושלים הבנויה, בירת הנצח של העם היהודי, בירת גניבות הרכב ופשיעת הנוער. העיר שחוברה לה יחדיו ולעולם לא תחולק!”.

בית אות המוצר נמצא באחד המקומות היפים בעיר. על מייל התרבות, בין הסינמטק, מרכז בגין, החאן והמעבדה. אמן ירושלמי לא יכול לבקש לעצמו מקום טוב יותר לסטודיו. בדרך כלל המקום נותן במה לאמנות פלסטית. ביום חמישי הבא יתקיים שם שילוב מעניין בין אומנות פלסטית לאומנות הבמה. לצד העבודות הרגילות המוצגות יתקיימו בחצר הבית יצירות מקוריות מתחום השירה, הפרוזה, התיאטרון ואפילו מחול סופי.

איפה? בית אות המוצר, רחוב דרך חברון 12. מתי? יום חמישי, 6.9′ 20:30. כמה? 30 ש”ח. פרטים נוספים ודרכי התקשרות בקובץ המצורף.ot.pdf

לפני עשור וחצי בערך התחילו קבוצות ישראליות לשחק כדורגל במפעלים האירופאים. חשבנו אז שהפער יצטמצם, שהנבחרת שלנו תתקדם, שהשחקנים שלנו יכבשו את היבשת. אז חשבנו. צריך לעשות הערכה רצינית של העניין הזה ולבדוק כמה באמת הכדורגל שלנו התקדם מאז אותו מהלך היסטורי. אני טוען שהוא לא התקדם במילימטר. המתקנים נותרו עלובים, כמות הצופים בירידה מתמדת, שכר השחקנים קפץ- לא ברור על סמך מה. בודדים מבריקים בחו”ל, אבל זה קרה גם לפני שקיבלנו את הזכות להיות מודחים במוקדמות ליגת האלופות. קבוצות ישראליות אמנם רשמו מסעות משחקים יפים באירופה אחת לכמה שנים אבל עונה אירופאית מוצלחת לא זכתה להמשכיות אלא להתרסקות שבאה בעונה שלאחר מכן. גם בנבחרת אין מה להתפאר. אפשר להמשיך ולשחק בונקר אגרסיבי ואולי להעפיל לאיזה מפעל אבל איזה כדורגל בדיוק נמכור שם?

סאגת פיטורי אלי כהן ממכבי תל אביב והמאמצים למצוא לו מחליף יכולים לחסוך מאיתנו את המחקר על ההתפתחות של הכדורגל הישראלי בעידן האירופאי שלו. התברר מה המרחק האמיתי ביננו לאירופה והוא נמדד בשנות אור, לא בקילומטרים. תקציר: אלי כהן פוטר ממכבי תל אביב, אבי נמני, המנג’ר-קפטן שחקן פנה לגיא לוי, מאמן הנבחרת הצעירה. תחילה לוי ביקש להשתחרר מאימון הנבחרת וללכת למכבי, אחר כך התחרט ואז חזר בו והחליט לאמן את מכבי בכל זאת. מה הסיבות לזיג-זג הזה? בקשות מיוחדות לרכש? תנאים מקצועיים? הגדרת תפקיד וסמכויות? השתגעתם? גיא לוי הלך לרב פינטו שאמר לו לחתום במכבי תל אביב. “הרב פינטו קבע שאלך למכבי תל אביב” אמר לוי. ואם הוא היה אומר לך לקפוץ מהגג, היית קופץ? כבוד הרב מתעסק לא רק באיפה יאמן לוי אלא גם בחוזה שלו כשהגדיר לו לכמה שנים יחתום וכמה שכר לדרוש. זה הסיפור של הכדורגל שלנו. משרת האימון באחד המועדונים הגדולים במדינה מוכרעת על ידי רב. האם מתייעצים איתו גם בנוגע לזריעת הדשא בשנת שמיטה או בסוגיית שמירת נגיעה והלכות נידה מנערות ליווי ערב משחק גורלי עם דנמרק? כל עוד ההחלטות אצלנו מתקבלות על ידי כל מיני רבנים, “רנטגנים”, קוראים בקפה או מנחשות בכף היד אנחנו נראה בהתאם. ביום שבו יקבלו אצלנו החלטות ענייניות, על בסיס מקצועי אולי נתחיל להתקדם לאירופה שנמצאת צפונה ומערבה מאיתנו למי שמתעניין.

את הכתבה הכי טובה בעיתוני סוף השבוע מצאתי במוסף “סופשבוע” של מעריב (מישהו יכול למצוא לינק?). כתבת השער “עיר לבנה” שנכתבה על ידי מורן שריר עוסקת בתל אביב תחת שלטון רון חולדאי: פיתוח מואץ, מגדלים מתחמי יוקרה לעשירים, דירות רפאים, פינוי שכונות עוני, מלחמת בבליינים ודחיקתם למתחמים סגורים. ככה זה נראה כשראש העירייה לא מגיע עם סוללת דובריו ויחצ”נו למערכת וככה צריך לפעול עיתון, במקום להעניק שירותי דוברות ויחסי ציבור חינם אין כסף.

לצערי הרב, אני חותם על כל הנאמר בכתבה גם לירושלים. בפוסט הקודם כתבתי על מצב הדיור שדוחק מהעיר הפנימית צעירים רבים. לרמת המלחמה בבליינים עוד לא הגענו אבל דחיקה של אירועי תרבות למתחמים סגורים קיימת גם קיימת וראו את מתחם הרכבת (הפרטי!) אותו הכשירה העירייה במהירות בזק מחשידה משהו.

אם הייתה לנו מנהיגות עם חזון ויוזמה בעיר הזו אולי היא הייתה מבינה שזו הזדמנות שצריך לנצל. אם ירושלים רוצה להיות אלטרנטיבה אמיתית לתל אביב היו קברניטי העיר הולכים על פיתוח מסוג אחר. במקום פיתוח מנקודת מבט נדל”נית היו מקדמים אצלנו מה שנקרא Affodable Housing, דיור בר השגה. פתרונות דיור אלו צריכים להתחלק לשני סוגים מרכזיים: הגדלת היצע הדירות להשכרה בעיר הפנימית ובדגש על מרכז העיר, דירות אלו יהיו קטנות כיאה למרכז העיר. סוג שני של דירות יהיו דירות לרכישה בחלקים מרוחקים יותר של העיר והם יהיו מיועדות למי שמיצה את החוויה האורבנית ועכשיו מחפש קצת שקט, פרטיות, איכות חיים ומוסדות חינוך טובים. אם הייתה לנו מנהיגות עם ראייה חברתית היא הייתה מנצלת את העובדה שבת”א צומחת “עיר כל עשיריה” והייתה מקימה כאן “עיר לכל תושביה” ומושכת לכאן צעירים. כל זה כאמור אם. אנחנו נמשיך לשמוע את גישת “השוק החופשי יעשה את שלו” ונקבל תכנון מנותק מצרכים חברתיים. אני לא טוען שירושלים צריכה להיות זולה אבל היא צריכה להיות אפשרית והגיונית. ברור שמי שרוצה לשכור ברחביה ובמרכז העיר ישלם יותר ממי ששוכר בפסגת זאב אבל המחירים בשנה האחרונה חורגים מכל הגיון.

את הכתבה הטובה ב”סופשבוע” אי אפשר לסיים גם בלי פטרוניות תל אביבית מהסוג החביב על הקוראים פה. בפסקת הסיכום, שזכתה לכותרת המשנה “הבועה”, כותב/ת מורן שריר: “הביקוש הגדול לחיים בתל אביב נוצר דווקא בגלל החיוניות שלה, בגלל שהיא נווה מדברי ליברלי ומתקדם בשממון תרבותי שמרני..אסור שתל אביב תהפוך לעוד בועת נדל”ן, עיר שינה מנומנמת ומבוססת, אחרת כל הבסיס התרבותי של ישראל יקרוס”. ובכן, תל אביב תקרוס כל עוד היא תישאר אי בודד של חילוניות, פלורליזם וליברליות. כל עוד הערכים האלו לא יגיעו לפריפריה אין לתל אביב סיכוי לשרוד. ההקצנה הדתית והלאומניות ידביקו גם אותה. עתידה של תל אביב תלוי לא רק במגדלי היוקרה ובאפשרות של צעירים לרכוש בה דירה, עתידה של תל אביב קשור בעתיד ירושלים ויתר הערים. אם הן יפלו לידי כוחות חרדים-דתיים-לאומניים אז גם קיומה של תל אביב יהיה בסימן שאלה.

בחודשים האחרונים אני נתקל לא פעם בשאלות מצד חברים ומכרים לגבי דירה פנויה בירושלים. המצב מחמיר בשנתיים האחרונות. מלגות הסיוע למגורים במרכז העיר מביאות עדרי סטודנטים לחפש דירה באזור ובעל הדירות נהנים ומעלים את המחירים. תושבי החוץ ברחביה ובמושבה הגרמנית מביאים לעליית מחירים והקטנה בהיצע הדירות. העיר כולה סובלת ממחירי דיור גבוהים שמבריחים ממנה גם את מי שכבר שקל להישאר. אין דירות להשכרה ואין דירות חדשות למכירה אלא אם כן אתם מחשיבים את הר חומה כירושלים ולסבתא שלכם קוראים חפציבה. האוניברסיטה העברית בנתה כפר סטודנטים שלם בגבעה הצרפתית וניתקה עוד אלפי צעירים מההוויה העירונית אבל גם זה לא עוזר. בירושלים אין דירות ותהליך ההתחדשות העירונית ייתקע בגלל כל הסיפור הזה.

התשובות שאני קיבלתי מאנשי הרשות לפיתוח ירושלים הם שהשוק החופשי עוד יעשה את שלו. לא משנה שכל פרויקט חדש שנבנה בעיר- מהמושבה היוונית ועד לרחוב הנביאים, מוצע למכירה באנגלית ומיועד לתושבי חוץ. לא משנה שמינהל מקרקעי ישראל מוכר קרקעות במשרד החוץ הישן במחירים אסטרונומיים (נחשו מי יקנה). תכנית ספדי נפלה ואף אחד לא הכין חלופה, למרות המאבק הציבורי, למרות שהתכנית הייתה מנוגדת לעקרונות תמ”א 35 ולהחלטות ממשלה שונות. הרשות לפיתוח ירושלים והעירייה נתפסו עם המכנסיים למטה. אין דירות בעיר והמצב רק יחמיר כש-2200 בצלאלניקים יעברו למרכז העיר ואם יתממשו התכניות להרחבת מערכת ההשכלה הגבוהה. איפה האנשים האלו יגורו? אלו דירות בדיוק הם ישכרו? איפה הם יגורו אחרי התואר? אללה יודע. ברשות לפיתוח ירושלים יגידו לנו שבגלל כמה אוהבי שפנים וציפורים אין איפה לגור בירושלים והאלטרנטיבה היחידה נקברה. אני חושב שאין מי שהיה רוצה לגור בהר חרת או ברכס לבן. כבר היום לגור בגילה, רמות או פסגת זאב זה עונש לא קטן, בעיקר מבחינת נגישות. צעירים רוצים לגור קרוב לעיר, להתרחשויות, לחברים, למוסדות תרבות, לא ליד הסטף,הר איתן וקניון מבשרת.

מה עושים? כותבים הצעות ומנסים להמליץ על דרכים יצירתיות לשיפור נושא המגורים והיצע הדירות לצעירים בירושלים, בדגש על העיר הפנימית. יש כמה רעיונות שמתגלגלים, אני אשמח לשמוע על עוד כדי להכניס אותם לנייר שאני עובד עליו.

בסוף השבוע האחרון הפציצו אותנו ב”הארץ” עם שירי הלל לתל אביב (ולרון חולדאי) ואיך הפכה העיר למצליחה בערי ישראל. תל אביב היא באמת אחלה עיר ויש כמה תכונות אורבניות שכדאי לאמץ בירושלים בהתאמות מסויימות- נגישות, שדרות פתוחות, תרבות ואמנות ועוד. היום (שלישי) בבוקר מגלה לנו אורי משגב איך בדיוק קמו הכתבות האלו ולמה דווקא עכשיו. מתברר שראש עיריית תל אביב, מנכ”ל העירייה, וסוללת יחצ”נים ודוברים ביקרה במערכת “הארץ” לשיחת רקע פתוחה ובלתי מחייבת עם עשרות מעובדי העיתון ועורכיו שבועות ספורים לפני פרסום הכתבות המחמיאות לעיר ולעומד בראש העירייה. אם מחר יבקש ראש עיריית חולון להגיע לשיחה דומה במערכת “הארץ”, מה לדעתכם תהיה התשובה? ומה לגבי אורי לופוליאנסקי?

בכתבות על תל אביב יש שתי בעיות. על אחת מהן מדבר משגב בטור שלו. הנרטיב המוצג בהן הוא כאילו תל אביב הייתה עיר מתפוררת עד להגעתו של חולדאי והוא זה שהפך אותה לסיפור הצלחה מסחרר. למשגב יש ביקורת כלפי התפיסה הנדל”נית של חולדאי. אני חושב שהנרטיב הזה פשוט לא נכון היסטורית. תל אביב וחולדאי חייבים הרבה לחייל האמיץ צ’יץ’ שכבר בשנות השבעים ידע איך הוא רוצה שעירו תראה כיום. צ’יץ’ הוא האחראי לשיקום מרכז תל אביב, שהיה הרובע הראשון בו נרשמה הגירה חיובית לעיר וממנו התחיל שינוי המגמה. פריחת שינקין, בניית הטיילת וסלוגן “עיר ללא הפסקה” הם יצירות של צ’יץ’. תהליך של התחדשות עירונית לוקח זמן. ירושלים בתחילת התהליך, ייקח עוד שנים עד שהאזרח הקטן ייראה תוצאות. צ’י’ץ התחיל וחולדאי נהנה מפירות של עצים שניטעו לפני עשרים ושלושים שנה. עוד דוגמה? ב-2004 הוכרזה תל אביב כ”העיר הלבנה” על ידי אונסקו. התהליך הזה התחיל בשנת 1984 עם סדרת תערוכות וכנסים בנושא הסגנון הבינלאומי באדריכלות ונמשך עשרים שנה (פרטים נוספים בספרו של שרון רוטברד “עיר לבנה, עיר שחורה”).

הבעייה השניה שיש לי עם הכיוון של הכתבות היא העדר שאלת המחיר. תל אביב היא עיר מצליחה, עשירה ומרכזת לתוכה את כל הכוחות היצירתיים במדינה. האם זה נכון שתל אביב תהיה אי של שגשוג כלכלי, פריחה תרבותית וצמיחה כאשר הפער בינה ובין הפריפריה הולך וגדל? אבירמה גולן מהללת את חילוניותה של תל אביב ואת החופש הרב בעיר, האם יכול להתקיים מצב בו תל אביב היא מבצר מבודד של חופש, סובלנות ופלורליזם לאורך זמן? מדוע שערכים אלו לא יתקיימו גם באופקים, עפולה או חיפה? אין לתל אביב מונופול על הערכים הללו והאמת, במרחב הומוגני אין להם משמעות. הצמיחה של תל אביב היא הישג אבל ניתן היה לצפות מכותבי “הארץ” לגישה ביקורתית יותר ולבדוק מה ההשלכות של הצמיחה הזו על הפריפריה, על בריחת הצעירים מערים רבות מדי, על ריקון חבלי ארץ מכוחות יצירתיים ועל ההשפעה של ריכוז מוקדי כוח כלכליים, תרבותיים ותקשורתיים בעיר אחת על החברה הישראלית.

אתמול בערב (שני) חזרתי ארצה. בכניסה למטוס חילקו לנו “ידיעות אחרונות” כדי שנתעדכן קצת. לא ממש התנתקתי, גם מהנכר אפשר לכתוב, אבל בכל זאת שנדע על מה לדבר עם נהג המונית בדרך חזרה הביתה. האמת, לא הייתי כאן שבועיים והנושא לא השתנה. עדיין מדברים על המשתמטים. כשעזבתי למילואים לפני חודש התחיל הבלאגן כאשר “מעריב” חשף את ההשתמטות של חלק ממשתתפי “כוכב נולד”. תוך כדי המילואים, בנגמ”ש מאובק נתקלתי בעיתון שפרסם את נתוני מחזור הגיוס של אוגוסט 2007 ואת העלייה החדה בשיעור המשתמטים, הפעם הדגש עבר למגזר החרדי עם תחזיות דמוגרפיות ורודות לקראת 2018. עכשיו אני רואה שיש חזרה לנושא הסלבריטיז המשתמטים עם סיפור עברי לידר ופנייה לנושא השירות הלאומי כחלופה לשירות צבאי. מרשים שבארץ אפשר לדון בנושא במשך חודש שלם. בדרך כלל אם זה מחזיק שבוע בכותרות זה נחשב הישג. לא שפיתחנו יכולת לקיים דיון ציבורי מעמיק, אולי אנחנו בדרך. הסיבה האמיתית היא חודש אוגוסט, עונת המלפפונים, החופש הגדול ווכל יתר השמות. המלחמה עם סוריה מתעכבת, יוזמת שלום חדשה תמתין לאחרי החגים לפחות וכמה כבר אפשר לכתוב על עוני וחוק ההסדרים.

אחזור לכותרת שמשכה אותי ביום ראשון עם העלייה למטוס. יולי תמיר מקצצת במערך השירות הלאומי ומוציאה את הבנות החסודות מהכיתות. את נושא היהדות והמורשת ילמדו מעתה מורים מקצועיים. לי זה נשמע כמו חדשות טובות. אבל בערוץ NRG יהדות כמובן שלא אוהבים כל מה שמריח מפלורליזם. אחת הכותבות בערוץ, שפרה ארליך, מתנדבת הבוקר לפרש לקוראי האתר את כוונותיה האמיתיות של תמיר. האם היא מצטטת מקור חדש? שופכת נתונים של מחקר על רמת הידע של תלמידי ישראל בנושא? האם היא יכולה להביא הערכה איכותית של עבודת בנות השירות? לא. ארליך, עיתונאית אמיצה ללא גבולות, קובעת בתחילת הטקסט שלה כי:

“היכולת להתנסח בצורה שתערפל את כוונותיך האמיתיות הינה תכונה בסיסית והכרחית לכל חבר כנסת.. אלא מה? כמו בכל דבר, גם התכונה הזו, נקרא לה תכונת המיסוך, הינה תלוית כישרון. ישנם ח”כים שהתברכו ביכולת מיסוך מרשימה, וכדי להבין את כוונותיהם האמיתיות צריך לעיין בדבריהם עיון רב, וישנם כאלה שהשקפת עולמם כל כך ברורה לעין“

מזל שיש לנו עיתונאים כמו ארליך שיפרשו את כוונותיהם הנסתרות והזדוניות של שרים וחברי כנסת בישראל. אז מה הפירוש הנסתר למהלך של תמיר?

“הגורמים המקצועיים (במשרד החינוך, ע.פ.) החליטו ש”כל נושא הציונות, היהדות, והמורשת ראוי שיילמד על- ידי מורים מקצועיים מתוך המערכת. צעד זה יאפשר את שילובן של בנות השירות הלאומי בצרכים האמיתיים של המערכת, כמו החינוך המיוחד, קליטת עלייה ונושאים ראויים מעין אלה.” (כך נמסר מלשכת השרה). עבודת תרגום פשוטה מגלה כי “מורים מקצועיים מתוך המערכת” הינם כמובן מורים חילונים”

וואו. באמת? איזו יכולת ניתוח מרשימה, לא יכלנו להסיק את זה בעצמנו. מה כל כך נורא במורים חילוניים שילמדו יהדות? רע, רע כמו שאמרו גששינו. אם תשאלו את שפרה ארליך זה איום ונורא.

“מה לעשות ולרוב, בנות השירות בקיאות בנושאי יהדות יותר מאשר המורים החילונים בתוך המערכת, לא בגלל שהן חכמות יותר, אלא פשוט מכיוון שיהדות היא חלק מאורח חייהן? כמה מהמורים שבתוך המערכת מכירים היטב את נוסח תפילת שחרית? או את הברכה על ארבעת המינים? או יודעים לקרוא כתב רש”י?”

יש משהו בפטרוניות של הדתיים שיכול להביא לי את הסעיף. מדוע לעזאזל שבחורה בת 19 שרק לפני יומיים סיימה תיכון תדע יותר על יהדות מאשר בחור או בחורה בגיל 25 שסיימו תואר ראשון במחשבת ישראל, מקרא או בהיסטוריה של עם ישראל? מה נותן לאותה בת שירות לאומי את היכולת לעמוד מול 40 תיכוניסטיים ישראלים וללמד אותם? היו לי, ובטח לכל אחד מכם, מורים מנוסים ומבוגרים פי כמה מילדה בת 19 שהתקשו ולעתים כשלו במשימה, אז למה שבנות השירות הלאומי יצליחו? רק מפני שהן אומרות את ברכות השחר, מפרישות חלה ושומרות נגיעה? הגישה הזו שיהדות שייכת לדתיים בלבד מרתיחה ומקוממת. לארליך ולרבנים שלה אין מונופול על היהדות, על כתב רש”י או על ברכות תפילת עמידה, גם לא לבנות השירות הלאומי. יהדות לא מסתכמת בשמירת מצוות והלכה, בטח שנושאים כאלו לא מדברים לילדים מבתים חילוניים או מסורתיים בהם עושים קידוש ביום שישי בערב ונוסעים בשבת לים בלי בעיה. מורה חילוני יכול וצריך ללמד יהדות, הוא יעשה את זה יותר טוב מכל בת שירות לאומי.

מדוע בכלל מותר לבנות השירות הלאומי להיכנס לבתי ספר חילוניים? האם יש מורים חילוניים בבתי ספר דתיים? חידה קצרה, אם מנהל בית ספר דתי צריך לבחור בין מורה חילוני או דתי לפיסיקה, במי הוא יבחר? ביום שבתי ספר דתיים יכניסו לכיתות מורים, מבחינתי אפילו למקצועות חול, שאינם חובשי כיפה לא רק מכורח וממחסור אלא מתפיסה שהילדים צריכים להכיר את השונה מהם ולהיחשף אליו, יהיה על מה לדבר עם בנות שירות.

נקודה אחרונה לסיום, השירות הצבאי לבנות הוא נושא כאוב. לא חסרות בנות שנתקעות בתפקידים שלא ממצים אפילו רבע מהפוטנציאל שלהן. מכינות קפה או מצלמות מסמכים במשך שנה וחצי פשוט כי אלו “צרכי המערכת”. אם הבנות הללו חורקות שיניים ומשרתות, יואילו גם הפרימדונות מהשירות הלאומי לרדת מהאולימפוס ולקחת על עצמן כל תפקיד שהמדינה ושריה יטילו עליהן, גם אם זה לא בדיוק מה שהן חלמו עליו.

עדיין בגולה, מצאתי את הכתבה הזו בערוץ היהדות של NRG, ערוץ שמצמצם את הגדרת היהדות ל”אורתודוקסיה דתית ימנית בניחוח לאומני פשיסטי”. בכל אופן, באותו ערוץ יש כתבה על בואו לישראל של האדמו”ר מסאטמר, חסידות אנטי ציונית קיצונית. ולמה בא האדמו”ר הישיש לארץ? כדי להניח את אבן הפינה לבניין מגורים גדול שישמש את חסידיו, הבניין נבנה על חורבות קולנוע אדיסון המנוח, אשר חזיתו פורקה ותורכב מחדש. הטקס מתואר על ידי הכתב, אבישי בן חיים, כ”טקס ניצחון” מכיוון שהמקום היה במשך שנים לסמלה של ירושלים החילונית.
לפני כמה שנים הייתה כתבה גדולה ב”הארץ” על איך שהגבול בין חילונים וחרדים זז, פעם זה היה אדיסון ואולם הכדרוסל ברחוב שטראוס, היום זה כבר רחוב הנביאים ורחוב יפו. העובדה שאדיסון סגור וחרב נתפסת משום מה ככניעה חילונית ללחץ החרדי וכשלב נוסף בהכחדתם של חילוני ירושלים. זה כמובן נכון אם אדיסון היה קולנוע פעיל והשנה הייתה 1970, רק שמאז יש עוד כמה אופציות ראויות למופעי תרבות, סרטי קולנוע איכותיים ומסיבות בליל שבת קודש ואפילו בלב ליבה של העיר ר”ל. אדיסון אינו בית קולנוע לפחות 15 שנה וסגירתו לא קשורה לחרדים כמו שיתר בתי הקולנוע המנוחים ( “כפיר”, “רון”, אוריון”, “ציון” ועוד) גוועו בלי קשר לשבת מנוחה. זה קשור יותר לפרבור האוכלוסייה ושינויים טכנולוגיים בענף הקולנוע. משה דדש פשוט מצא עיסוקים אחרים מכניסים יותר ועשה את השיקול שלו, כן סאטמר או לא סאטמר. כל ניסיון לקשר את אדיסון למאבק בין חרדים וחילונים בירושלים ולהשתמש במקרה הזה כדי לבסס את התזה על התחרדות העיר קצת תלוש מהמציאות. עיר משתנה, בניינים מחליפים תפקוד, פונקציות אורבניות נעלמות במקום אחד וצצות במקום אחר. מה שפעם היה הסטטוס קוו מת מזמן ונמאס לשמוע על אדיסון כאבן בוחן למצב העיר, אולי נלך לפזר את הפגנות החרדים נגד שחייה מעורבת בבריכה ירושלים?
מכל סיפור אדיסון עולה צורך אחד בולט של העיר והוא בית קולנוע במרכז העיר. למי שנמאס מרב חן ההמוני ומגיל המלחתי, ירושלים צריכה אולם קולנוע איכותי במרכז העיר. צריך לגרום לכך שזה ישתלם ליזם להקרין כאן סרטים ולמשוך עוד פעילות תרבותית למרכז העיר.
למי שמעוניין לקרוא הנה הכתבה מ- NRG מעריב:
http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/621/774.html

אני נמצא בארצות הברית מזה כשבוע ופרק זמן דומה נשאר לי עד החזרה ארצה ולכן העדכונים האיטיים והתגובות המאוחרות. כשאחזור אני מבטיח לעדכן בנושא נווה יעקב, תודה לכל מי שהגיב בנושא, ולעדכן באופן שוטף כפי שנעשה עד היציאה שלי למילואים ואז לחו”ל.
אני אוהב את ניו יורק. את הצפיפות, ההמון, הגודל, הגיוון האנושי והתרבות העשירה. עיר כמו שעיר צריכה להיות- תחבורה ציבורית יעילה, אין הצדקה להחזיק רכב פרטי, הרבה אופניים והולכי רגל, תרבות ספורט ופנאי מפותחת. כל זה מתאפשר הודות לקומפקטיות של העיר, לצפיפות המגורים שהוםכת את ההשקעה בתחבורה ציבורית למשתלמת והכרחית. בדרך כלל מדברים על תל אביב כ”ניו יורק הישראלית”, נראה לי שזה פשוט רגשי נחיתות תל אביביים טיפוסיים. העיסוק בשאלה למי העיר שלנו דומה בעולם הגדול הוא קצת פרובינציאלי לטעמי. פעם זו הייתה פריז, היום זו ניו יורק. למה? בגלל הבניינים הגבוהים? הבורסה? לא מצאתי הרבה קווי דמיון חוץ מהאקלים המיוזע. תל אביב היא ניו יורק וונאבי, עם סיסמת ה”עיר ללא הפסקה” או הלוגו החדש משנת 2002 שמתיימר לייצג קו רקיע רווי גורדי שחקים סטייל מנהטן. מה שבעיני הופך את ניו יורק למעניינת זה הגיוון האנושי. העובדה שכל שפה המדוברת על פני הגלובוס מדוברת ונכתבת בניו יורק ויוצרת תרבות משלה. בתל אביב, העיר העברית הראשונה, כולם מדברים עברית ואם כבר יש שם כמה כאלו שלא משטרת ההגירה תמצא אותם, הם לא באמת בני העיר.
ירושלים אף פעם לא ניסתה להידמות לעיר אחרת בעולם, חוץ מוינה של טדי קולק. אין צורך להגיד על ירושלים שהיא כמו סן פרנסיסקו, ברלין או שיקגו. ירושלים היא ירושלים שזה בהחלט מספיק צרות ואתגרים. אם יש קו דמיון אחד בין ניו יורק הסואנת, הקפיטליסטית והמיוזעת לירושלים זה הגיוון האנושי. אין לך זרם או כת בשלושת הדתות המונתיאיסטיות בעולם שאין להם אחיזה בירושלים בדמות של בית תפילה, מוסד חינוכי או תרבותי. העיר והעירייה עדיין לא מספיק פתוחות כדי לקבל את השוני הגדול הזה אבל גם האסימון הזה ייפול. ירושלים עוד תהיה מקום שיקבל בזרועות פתוחות כל אמונה ויכבד כל נטייה או מחשבה. זה ידרוש כמה שינויים פרסונליים בהנהגת ובהנהלת העירייה אבל זה יגיע.
ביום ראשון האחרון פתחתי את הניו יורק טיימס וגיליתי שירושלים מעניינת גם את אחד העיתונים החשובים בעולם. לא בהקשר של מלחמות, כיבוש והריסת בתים, להפך. בשער מוסף האמנות של העיתון מצאתי כתבה גדולה על השיפוצים שהחלו במוזיאון ישראל. כתבה גדולה ומעניינת המפרטת את תהליך ההקמה של המוזיאון, הקונפסט האדריכלי ואיך השיפוצים הולכים להפוך את המוזיאון לנגיש יותר ומובן יותר לציבור. הכתיבה מעניינת ומעמיקה, הקריאה מומלצת, עושה נחת לקרוא דברים טובים על העיר גם מרחוק.
http://www.nytimes.com/2007/08/12/arts/design/12erla.html?ref=arts

בשבועות האחרונים צף על פני השטח ויכוח על עתידו של רחוב שלומציון. העירייה מנופפת בנתונים על מעבר הולכי רגל ושומות מס הכנסה גדלות כהוכחה להצלחה. הסוחרים בשטח דווקא חושבים ההפך ומצביעים על ירידה בפדיונות ועל מדיניות אכיפת חנייה אכזרית של העירייה במתחם שדוחפת את כל הבליינים למתחם הרכבת. בכלל, מתחם הרכבת הפך לזירת ההופעות המרכזית של העיר והפאבים שם משגשגים. אני חושב שהשמועות על מותה של שלמוציון היו מוקדמות. התחרות עם מתחם הרכבת תעשה רק טוב לסוחרי מרכז העיר, הם יצטרכו להבליט את היתרונות שלהם ולהתחדש. אחרי שנתיים של גאות ברחוב, הגיע הזמן לצעוד קדימה. בטווח הרחוק הרכבת לא תוכל להתחרות בהיצע של מרכז העיר מה גם שרמי לוי העריך השבוע בראיון ל”דה מארקר” שעוד שנתיים הוא יוכל להתחיל לבנות במתחם.

המקומונים גם הם התגייסו למאבק של שלומציון והשבוע קראנו שיש יוזמה לפתוח את חניון ככר ספרא בלילות תמורת עשרה ש”ח. גם חניון “רובע אלרוב” פתוח בחינם, מרחק כמה מטרים משלומציון אז החנייה באמת לא נראית לי הבעייה. המאסטר בר נסגר אבל המתחם כולו, מרחוב שושן, דרך כורש, שלומציון ועד בן שטח נראה חי מתמיד. ז’בוטינסקי מתחיל לעשות רעש ובפינת כורש ושלומציון נפתח ה”ואן גוך”, בר הופעות נוסף במרכז העיר, תמיד מבורך. ההופעות הקרובות ב”ואן גוך”: ביום רביעי בערב תהיה הופעה של קרוליין ושבוע לאחר מכן יגיע אודי דוד. בהצלחה.

בלי קשר לשלומציון, מגזין הטלוויזיה “קאט” המופק על ידי בני נוער ממינהל קהילתי לב העיר העלו השבוע כתבה לערוץ שלהם באתר FLIX על מאהל מחוסרי הדיור בבור שיבר (גן הסוס) מומלץ.

www.flix.co.il\user\cut
מגזין הטלוויזיה השני מבית לב העיר, “פקטור” מיועד יותר לאוכלוסיית הצעירים והסטודנטים, קבלו כתבה ראשונה שלהם על הבחירות בהר הצופים.

http://www.metacafe.co.il/watch/752520/no_english_title

תהנו