ירושלים האחרת

דרך האתר 02net נחשפתי למידע המעניין הבא. סקר החשיפה לעיתונות לשנת 2007 מעיד על התרסקות רצינית ל”כל העיר”. במחצית הראשונה של 2006 קראו את “כל העיר” 26% מהקוראים בירושלים, בתקופה המקבילה ב-2007 צנח שיעור הקוראים ל- 17.3% בלבד. לפני שנה פחות או יותר יצאו ברשת שוקן למהלך של מיתוג מחדש אגרסיבי לכל עיתוני הרשת תחת הכותרת “כל עיר- והעיר שלה”. בניגוד לסיסמה, תכנית המיתוג לא ביקשה לתת לכל עיר עיתון מקומי עצמאי אלא בדיוק ההפך- לאחד מערכות, להעביר חומרים מהמערכת בתל אביב לשאר המערכות ולכפות שטאנץ אחיד על כל מקומוני הרשת כדי לחסוך בעלויות. המהלך האגריסיבי לא פסח על “כל העיר” הירושלמי, המקומון הותיק בארץ והאיכותי שבהם בימים טובים יותר. כאן אמנם נחסך מאיתנו שינוי שם העיתון ל”העיר ירושלים” כפי שקרה בכל עיר אחרת, מנהלי רשת שוקן הבינו שאי אפשר להחליף את השם לחלוטין, אבל במקום זה קיבלנו את השם המגוחך “העיר כל העיר”. מדור התרבות האיכותי נכחד ואיתו הרוח הלוחמנית, הליברלית והחצופה של פעם. התכנים הפכו להיות יותר “מחוברים לקהילה” כפי שהסבירה לי אחת העובדות שם, כלומר מסיבות בהפקת העיתון, ד”שים, תמונות של קוראים ועוד קשקושים ילדותיים. לפי המספרים של TGI נראה שהקהילה לא ממש התחברה לעיתון. את הביקורת שלי על העיתון הזה לא הסתרתי וכתבתי את דעתי פה ופה.

התוצאות של שנת 2007 מעידות על עומק הכישלון וחוסר האמון של הירושלמים במיתוג מחדש של העיתון. עורך “כל העיר” הנוכחי, אלעד ליפשיץ, היה פעם עורך הספורט בעיתון. על תוצאות מבישות כמו שהעיתון שלו השיג הוא כבר היה פוצח בקמפיין אגרסיבי להדחת המאמן. לדעתי, היום הוא צריך לצאת בקמפיין כזה נגד הבוסים שלו בעיתון וברשת שוקן. לקרוא להם לשים את המפתחות של השולחן ולהחזיר לירושלמים את העיתון שגידל דור שלם של כותבים בתקשורת הישראלית.

ליתר עורכי ומנהלי המקומונים אין סיבה לשמוח. העלייה של “ידיעות ירושלים” בחשיפה היא מינורית ונתונים על “כל הזמן” לא מצאתי. ההתרסקות של “כל העיר” לא גרמה לעיתון אחר להרוויח ולהתקדם. העיתונות הירושלמית היא לצערנו לא מספיק חדשנית ומשקפת את התהליכים בעיר. לא פעם היא נגררת אחרי נבואות זעם תבוסתניות שמקורן בתל אביב. יתר המקומונים עולים לאין שיעור ברמתם על התכנים של כל העיר, אבל זו לא משימה מסובכת מדי. ירושלים עדיין משוועת לעיתון ולגופי תקשורת עצמאיים, חזקים וליברליים.

הדג נחש מוציאים בקרוב אלבום שהוקלט בהופעות החיות שלהם בארבע השנים האחרונות. אירוע כזה הוא סיבה לראיון ושאנן סטריט, ששותק בדרך כלל, אכן התראיין לכתב איתי שטרן באתר NRG. הראיון עצמו חביב עד שמגיע הקטע האחרון שהפקיץ לי את הפיוז. סטריט אומר משהו על תפקודו של אולמרט כראש עיריית ירושלים שיכל לרמוז לכולנו על התאמתו לתפקיד ראש הממשלה. המילה “ירושלים” מעוררת בשטרן רפלקס מיידי ומביאה אותו לשאול את השאלה הבאה:

אם כבר הזכרת את ירושלים, אתה לא מרגיש לפעמים צורך עז לשגר את עצמך משם על כיסא מפלט?

אני לא מבין למה השאלה הזו לגיטימית. יש חוק שמחייב את אמני ויוצרי ישראל להתכנס בתל אביב? מה לא שפוי בלחיות וליצור בירושלים? מה בדיוק מפריע לשטרן באמן חילוני וצבעוני שכבר ראה את תל אביב והעדיף בכל זאת להעדיף את ירושלים? זה מפריע. בעיני שטרן ודומיו תל אביב היא נזר הבריאה, מרכז היקום. כל מה שנמצא מחוץ לגבולותיה הוא פרובינציאלי, מפגר ונחות. ירושלים היא הקוטב השני של הציר. היא “בירת החושך”. עיר חשוכה, פנאטית ואלימה. עיר מלאה דתיים קיצוניים, חרדים, ערבים ואוהדי בית”ר. התביעה שמשמיעים כותבים תל אביביים- שמאלנים-חילוניים בעשורים האחרונים כלפי ירושלמים פלורליסטיים היא אחת: רדו לתל אביב, עיר החול. עזבו את ירושלים, עיר הקודש. אמן מוכשר כמו סטריט, שמתעקש לאהוד את בית”ר ולגור בירושלים קצת הורס להם את התזה. גם מסיבת רחוב בבולינט באמצע הקיץ, בלי סיבה, היא אירוע חריג בעיניהם וגם אז שטרן תיאר את העיר בצורה מעוותת. הנה התזכורת.

את הדימוי המעוות הזה שיש לשטרן ואחרים (והוא רק חייל בעניין הזה, הוא נשען על כתיבה של עמוס עוז, יורם קניוק, חיים חפר, דורון רוזנבלום, דן מירון, מאיר שלו, א.ב. יהושע ורבים אחרים לאורך השנים) צריך לשבור ולהציג את השאנני סטריט של העיר בעוד תחומים ולהצמיח עוד ועוד כאלו. התשובה השפויה של סטריט מסכמת בעיני את הדיון בצורה הכי טובה:

“לפעמים אני מרגיש שצריך לעוף מפה ולפעמים זה מרגיש כמו המקום הכי טוב בעולם. אני מניח שגם תל אביביים מרגישים ככה כלפי העיר שלהם. לפעמים אני שואל את עצמי אם זה שאני נשאר כאן לא הופך אותי לראש לשועלים אבל אז כשאני חושב על זה שוב אני מבין שבתל אביב, כולם גם כן שועלים. בוא נגיד את זה ככה: אם הייתה לי הצעה מניו יורק הייתי קופץ עליה במיידי”.

עידו, שליח “ירושלים האחרת” בניו יורק חזר לביקור מולדת היישר לקלחת וינוגרד. המעבר החד מהעימותים של קלינטון, אובאמה, מק’קיין, רומני וג’וליאני למדינה שכבר עשרה ימים (!) מתנהלת ללא שר לאיומים אסטרטגיים גרם לו להתיישב ולכתוב. התוצאה המשובחת לפניכם:

נתחיל בשורה התחתונה: אולמרט לא הולך להתפטר, האחריות שלנו היא לוודא שראש הממשלה הבא יהיה ראוי.
כל כך הרבה דברים הצלחנו להעתיק מארצות הברית- הישרדות, המבורגר, פיצה מקפיצה ,כוכב נולד, הפרטה, שמאלץ, קיטש ועוד דברים רבים אחרים. היו דברים אותם הצלחנו להפעיל אפילו בלי להסתכל בהוראות היצרן ואף התעלינו על המקור (במיוחד מטוסים וכלי נשק) והוספנו להם אלמנטים ישראליים שאינם קיימים בארה”ב כמו אלתור. במקרים אחרים (ע”ע הפרטה) התעצלנו לקרוא את הוראות ההרכבה ולכן לא שמנו לב להזהרת היצרן: “לא מתאים לכל אחד”.
כעם שזה עתה חוגג 60 שנות בעלות על מדינה יש עוד דברים רבים שעלינו לבנות על מנת להישאר בתמונה כפי שאנחנו מקווים, או כמו שאמר מכביסט אחד במבטא אמריקאי כבד בתקופה שלירושלמים עוד היה מותר להיות צהובים: “אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה לא רק בכדורסל אלא בהכל.”
כעת יותר מתמיד כאשר חרב וינוגרד המאוד לא חדה מוטלת על צווארו העבה של אהוד אולמרט, וכנראה לא גורמת לו ליותר משריטה קלה, נראה שלעם היושב בציון יש עוד הרבה מה ללמוד מהמתרחש בארצות הברית.
השוואות רבות נעשו בשבועות האחרונים בין ג’ורג’ בוש לידידו הטוב (והיחיד) אהוד אולמרט. שני מנהיגים שאף אחד כבר לא חפץ ביקרם אשר הובילו את צבאותיהם למלחמות מיותרות וניהלו אותן בצורה מחפירה, שני מנהיגים שגרמו לאבדות רבות בנפש ללא שום הצדקה ושכביכול מסרבים בתוקף לראות עצמם אחראים למעשיהם. יתרה מכך, שני המנהיגים הביאו לאובדן האמון בין העם לנבחריו בעקבות ניהול פופוליסטי וחסר אחריות בתחומים רבים כמו הכלכלה ,החינוך והמשפט.
בניגוד למדינת היהודים, בארצות הברית לא הוקמה אף ועדת חקירה, בדיקה או תיקון למעשיו של ג’ורג’ בוש. העם האמריקאי הוא זה שלוקח אחריות משום שהוא בחר אותו ונתן לו מנדט. מי שעוקב כעת אחר מערכת הבחירות המרתקת בארצות הברית מגלה שגם העם וגם המועמדים מבינים את שהם אלו שנרדמו בשמירה ואפשרו לבוש לעשות ככל העולה על רוחו בשמונה השנים האחרונות, הם גם מבינים את החשיבות בבחירת האיש (או האישה) שיובילו אותם חזרה לדרך המלך.
מערכת הבחירות בארצות הברית איננה מאפשרת למועמדים להסתתר מאחורי אמירות חלולות כמו “מדינה שכיף לחיות בה” או “שלום ובטחון” אלא בודקת ומנתחת כל מועמד לעומקו ולרוחבו- כיצד הוא הצביע בנושאים החשובים, האם עמדותיו בנוגע אליהן עקביות, כיצד חייו הפרטיים ישפיעו על תפקודו כמנהיג וכו’. בשבוע שעבר במהלך העימות המי יודע כמה בין המועמדים הדמוקרטים נשאלה השאלה “כיצד תגיבו אם תותקף ארה”ב בנשק גרעיני?” השאלה, שלכאורה נראית תלושה ולקוחה מפרק של 24 היא רלוונטית מאוד כאשר בוחנים את תכונותיו של מנהיג ולאו דווקא את השובה הספציפית לשאלה. כל אלו הן שאלות שאנחנו שוכחים ונמנעים לשאול באופן כרוני.

הדרישה לראשו של אולמרט היא מיותרת כיום. יש לאפשר לו לסיים את הקדנציה שאנחנו נתנו לו להוכיח את עצמו. נכון, יש ללמוד מהניהול הכושל ומדרך קבלת ההחלטות השערורייתית ולהפיק לקחים. אך התרבות הפוליטית שהתפתחה כאן בשנים האחרונות דומה יותר להתנהלות של יחסים בין בעל עסק ולקוח אשר לא בדיוק בדק מה הוא קונה, אינו מרוצה מהבחירה שלו ומבקש זיכוי מלא על קנייתו. אני בטוח שמרבית אזרחי המדינה עושים סקר שוק טוב יותר בקניית רכב מאשר בבחירת מנהיגיהם.הגיע הזמן שנבדוק כיצד אנו שותפים בתהליך הדמוקרטי (וכדאי להקשיב לעמית בכל מה שקשור לבחירות המוניציפליות- הרבה יותר קל להתלונן מאשר לקחת חלק פעיל) ולא נדבר על מה שמגיע לנו אלא נבטיח שהאדם שאנו בוחרים לעמוד בראשנו ֿיודע ויכול להוביל אותנו בצורה שקולה. מי שבאמת צריך ללמוד מקרקס וינוגרד הוא העם בישראל שנתן לתרבות הפוליטית להפוך לתת תרבות בה ראש הממשלה מצלצל לכל זב חוטם שניצח במירוץ שקים בינלאומי, או בה יש יותר חשיבות לאת מי אתה מכיר ולא ליכולות שלך.
אחריות היא איננה חד צדדית, אנחנו לא קונים פה אוטו אלא נהג.ֿהנהג שבחרנו הוא באמת חברמן,אבל אם נבחר את הנהג הבא כמו שבחרנו הנוכחי, יש מצב שחגיגות ה-70 יהיו בתימן.

קבוצת “מלונה”, הנאבקת למען דיור בר השגה בירושלים, שאני נמנה על חבריה, פותחת במבצע העברת כתובות לירושלים. על פי ההערכות כ-15,000 סטודנטים לומדים בירושלים אבל הם רשומים אי שם במקום מגוריהם של ההורים. החבר’ה האלה נמצאים בירושלים למשך 3-4 שנים, משלמים ארנונה, סובלים בפקקים, חוטפים דוח”ות חניה מרגיזים במרכז העיר, משלמים שכירות מופרזת לבעלי בית חמדנים וכשהם באים להביע את דעתם בפני מועצת העירייה הם זוכים ליחס מביש. יש כאן מצב מובהק של Taxation Without Representation. עיוות דמוקרטי שחייב להיפסק.
כדי שתופעות כאלו לא יחזרו על עצמם וכדי שקהל של 120,000 צעירים לא חרדיים בירושלים יהפוך לכוח משמעותי בעיר, כוח שלא ניתן להתעלם ממנו ולעצב את העיר בלעדיו, הצעירים צריכים להצביע ובגדול. הבחירות הקודמות נסגרו על פער של כ- 9,000 קולות. כאמור 15,000 סטודנטים נמצאים כאן ולא רשומים בפנקס הבוחרים. המסר ברור.

להסיר ספקות ולהציב כאן ועכשיו גילוי נאות: מבצע העברת הכתובות אינו ממומן ואינו נתמך על יד אף גוף פוליטי. אין מועמד לראשות העירייה שעומד מאחורי זה. המבצע הזה נועד לקרוא לאנשים צעירים להצביע ולהיות מעורבים במה שקורה בירושלים. זה הכל. אין כאן קריאה לתמוך בברקת, לופוליאנסקי או ארקדי גאידמק. כל אחד יכול להוריד את הטפסים בקובץ המצורף, להעביר את הכתובת ולהצביע למי שנראה לו שמתייחס לבעיות של צעירים בירושלים בצורה הרצינית ביותר.

מילה לגבי הסיכויים בבחירות הבאות. הציבור היהודי הלא חרדי בירושלים מונה 70% מהקולות. החרדים כ-30%. הבעיה היא המנטליות. יש כאן רוב שמתנהג כמו מיעוט ומיעוט שמתנהג כמו רוב. את “תודעת המיעוט” של הציבור הלא-חרדי בירושלים צריך להפוך ב- 180 מעלות ולהתחיל להתנהג כמו ציבור שלוקח אחריות על העיר שלו במקום להשמיע הספדים וקריאות שבר היסטריות כמו נרי ליבנה ודומיה. אני מקווה שהמבצע הזה הוא צעד ראשון בכיוון.

מצורפת ערכת PDF עם הטפסים ושאלות ותשובות בנושא. נתראה בקלפי ב-11 בנובמבר!

“עשרה קבין של חוצפה ירדו לעולם, תשעה נטל מאיר שטרית, שר הפנים” (משנה, מסכת תכנון ובנייה).

עוד לפני שנכנס מאיר שטרית לתפקידו כשר הפנים הזהרנו פה מפני שובה של תכנית ספדי. דעותיו בנושא היו הפוכות משל קודמו בתפקיד, רוני בראון והוא לא הסס להביע אותן. היום, כמעט שנה לאחר שבוטלה התכנית, הקולות להחזירה הולכים וגוברים. ב”כל הזמן” מדווחים לנו שהקבלנים תומכים ומחזקים את ידיו של שטרית וגם שר השיכון זאב בוים בעד חגיגת הנדל”ן הפרועה הזו. בעיני כולם זו התרופה להצלת ירושלים, בעיני, התרופה להצלת הקבלנים. לא ברור לי מה תושב יבנה מבין בהתפתחות העירונית של ירושלים, כמה הוא מכיר את הנושא ומה בכלל הוא יודע על מרקם החיים בעיר הבירה. אבל אל תתנו לעובדות לבלבל את שטרית, הוא יתעקש להנשים את התכנית המתה במקום להתעסק בפתרונות למי שחי בירושלים היום.

דרושה הרבה מאוד חוצפה ויוהרה כדי לקחת תכנית שנדחתה על ידי הועדה הארצית, אחרי מינוי בורר חיצוני, דו”ח של מינהל התכנון וכמובן מאבק ממושך של הציבור ועשרות אלפי התנגדויות, ולהגיד שהיא מאור הגולה. הרשויות, האזרחים ואפילו ראש עירייתנו אמרו את דברם אבל מבחינת שטרית זה לא משנה. יש לו מונופול על השכל, כולנו טועים והוא צודק. באחד הפוסטים הקודמים דיברתי על מכת ההנחתות מלמעלה של רפורמות ותכניות בכל מיני תחומים. שטרית לא שונה מהזן של שרים ופקידים שיודעים יותר טוב מהלקוח מה  הוא צריך. במקום לבדוק את דעת העירייה (שלילית,גם מהנדס העיר מתנגד), דעת התושבים (שלילית) ודעת מוסדות התכנון (שלילית) הוא בוחר להקשיב לקבלנים, אלו שתמיד ירצו עוד קרקעות מוזלות לעוד מדורגים ודופלקסים ב”נופי הר חרת” או ב”פארק רכס לבן”. במקום להביא תכנית שכולנו יכולים להסכים עליה הוא מתעקש לדבוק בספדי שאבד עליו הכלח ושהמימוש שלו יקרה רק אחרי האולימפיאדה ב- 2020.

לשמחתנו, כנראה שמכל הדיבורים האלו לא ייצא לנו כלום. וספדי לא תחזור. לצערנו, במקום להתעסק בפתרונות עכשוויים למצב העיר יש לנו שר פנים שמתעסק בפנטזיות.

שבוע עמוס מבחינה תקשורתית. בעניין הזה יש לי שלוש הערות:

1. מברוכ על חילופי העורך ב”כל הזמן”, דדי מרקוביץ’ חזר לערוך במקום שלום ירושלמי, אחרי שמילא תפקיד אחר בעיתון האם, “מעריב” בשלוש השנים האחרונות. “כל הזמן” מזכיר לי קצת את “כל העיר” של פעם, חצוף, מתגרה, צעיר ולא ממלכתי כמו “ידיעות ירושלים” או מסחרי כמו “העיר כל העיר” (שנה אחרי, השם הזה עדיין נשמע לי מפגר). עם זאת, לפעמים נראה ש”כל הזמן” עדיין סובל ממחלות ילדות ובעיות של גיל ההתבגרות. אחת מהן נקראת “מכת הפרסום הראשון”, בעידן של אינטרנט ותקשורת 24 שעות ביממה זה ממש לא רלבנטי מי פרסם ראשון, בטח אם הפרסום הראשון שעורכי “כל הזמן” מתגאים בו הוא הבטחת בוש ללופוליאנסקי לשקול את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. זה הסקופ? כאילו מה, אנחנו לא יודעים שיש הבטחה כזו והחלטה של הקונגרס? מישהו מאמין שדחפור יזיז אבן בארנונה עוד בכהונת בוש? ברור שלא. העיקר לשים את התווית “פרסום ראשון”. חברים, להתחיל להתעסק בדברים רציניים ולא בשטויות. מה בוש היה אמור לומר ללופו? תשכח מזה. מה אכפת לו להבטיח לשקול את הנושא? בקיצור. הרגל מגונה שיש להיגמל ממנו.

2. “מעריב” מפציץ בשער המשמעותי הראשון בעידן דורון גלעזר ורותי יובל. עם הכותרת “שכול וכשלון” (הבילויים) ותמונות המשפחות של 33 חללי הקרבות האחרונים במלחמה. הגיעה הזמן לעיתונות שלא מתלווה לשיירות רוה”מ ומיחצ”נת אותו (ע”ע נחום ברנע, שדרות- מה קרה, לא ידעת להגיע לבד?). אולי “מעריב” יהפוך לעיר המקלט שלי אחרי ביטול חלק ב’?

3. “ידיעות אחרונות” לעומת זאת נותן את שער “7 ימים” לשאול אייזנברג. מה עשה העסקן הזה שמגיע לו כתבת שער במוסף הכי חשוב במדינה? הוא מפרסם ששלמה שרף שכב עם שתי נערות ליווי לפני משחק של הנבחרת. אכן, תמו כל הבעיות של מדינתו ואפשר להתעסק בהרגלי המין של מאמן הנבחרת. כשהייתי כתב כדורסל, לפני 3 שנים, היה לי מנהג קבוע כשלא היו לי מספיק חומרים לכתבה והדד ליין היה קרוב. טלפון לשאול איזנברג שיספק כמה לכלוכים על מי שרק אפשר. הבנאדם היה מסוגל להוציא את דיבתה של אמא תרזה אילו רק נשאל עליה. לא הייתי קורא ליצירה החדשה שלו ספר כמו שלא הייתי מכנה את “ידיעות אחרונות” עיתון.

הבוקר התקשרתי למחלקת המנויים של “הארץ” (03-5121212   למעוניינים) והודעתי להם שאם אכן יבוטל חלק ב’של העיתון אני אפסיק את המנוי שלי. על הידיעה הזו התבשרנו אתמול והיא אושרה על ידי המו”ל עמוס שוקן. על סולם הערכים של שוקן כבר כתבתי פה ומתברר שתמיד אפשר לרדת נמוך יותר. בעיני חלק ב’ הוא הסיבה לכך שאני עדיין מנוי לעיתון הזה. יתר הסיבות כבר נפלו מזמן. מאז השליט איתן מרקוביץ’ את האג’נדה המקומונית-דורסנית שלו על מערכת הספורט ברחו ממנה בזה אחר זה את אבי רצון, רון קופמן, יואב בורוביץ’, יואב גורן, אביב לביא ואלי סהר, איזו סיבה נותרה לי לעיין בספורט? אני מוצא שם את אותו הלך רוח מטומטם שעיתונות הספורט לוקה בו באופן כללי. שמורת הטבע הזו נעלמה. הלאה לגלריה? למה לפתוח אותה? כדי לקרוא ש99% מההופעות בישראל נערכות או בלבונטין 7 או בזאפה? מישהו בדק שם פעם מה קורה מזרחית לאיילון? מתי אסתר זנדברג כתבה משהו חריף ומעניין לאחרונה? רגע, אולי שווה לפתוח גלריה כדי לראות מה לבשו בשדרות רוטשילד בשישי אחר הצהריים (כמו שמתפרסם היום). ירדה עוד סיבה. אבל תגידו ש”מוסף הארץ” הוא הסיבה, בטח כאשר ניר בכר עורך אותו. ובכן, אין לי כסף לרכוש את הפריטים המופיעים ב”צרכנות למתקדמים”, אני לא מעוניין לקרוא ארבעה עמודים על “איך אנחנו מתלבשים”, נרי ליבנה הפסיקה לעניין אותי וטיפולים פסיכולוגיים ללסביות זה לא הז’אנר שלי. עם כל הכבוד לטור של ידידיה מאיר ולאפעס, זה עדיין לא מספיק. אז אולי “דה מארקר”, ההברקה השיווקית של המאה? כן בטח, לקרוא שוב את הרפובליקן הטרחן נחמיה שטרסלר? או אולי לשמוע על כל מיני גורואים פיננסיים שכתבי העיתון שותים את דבריהם בצמא?

לא תודה. “הארץ” נמצא בקו ישיר של הדרדרות בארבע השנים שאני מנוי עליו. אי לכך אני אקח אחריות ואתפטר מכהונתי כמנוי ואתן למישהו אחר לשאת בעול. בכל זאת, 150 ש”ח בחודש לא הולכים ברגל. האולטימטום הוצב.

חיבורו של ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני, יצא בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בשנת 1961. בתחילת הספר לא שכחו אנשי ההוצאה להודות למי שהביאם עד הלום:

“חובה נעימה לנו להביע בזה רגשי תודה והוקרה לראש ממשלת ישראל, מר דוד בן גוריון, שסייע בהוצאת הספר: וכן לפרופ’ בן ציון דינור, שבאמצעותו הועבר לנו סיוע זה, בשעת כהונתו כשר החינוך והתרבות”

שני משפטים פשוטים שאומרים הרבה. בישראל, שחגגה באותה השנה בר מצווה, היו ראש הממשלה ושר החינוך מעורבים באופן אישי בהוצאת ספר של אחד מחשובי ההוגים של העם היהודי ושל הפילוסופיה המערבית בכלל. דרך ארוכה עברנו מאותם ימים ועד לשנות האלפיים. מישהו מוכן לומר לי איפה מעורבותו של ראש ממשלת ישראל בשביתת מרצים שנמשכת למעלה משמונים יום? איפה הייתה מעורבותו בשביתת המורים הארוכה? בקורס קצינים בצה”ל לימדו אותנו על ארבעת טיפוסי המנהיגות הבסיסיים. ראש ממשלתנו הוא כנראה מנהיג מדגם “שב והנח”, מובל ולא מוביל. לא מתערב, לא יוזם. מישהו מוכן להסביר את האסטרטגיה של אולמרט בניהול משברים? מה הגאוניות שעומדת מאחורי הפסיביות? איך ראש ממשלה מגיע למצב בו מערכת ההשכלה הגבוהה עומדת בפני ביטול סמסטר ושנה. מדוע לא היה אפשר לעצור את השביתה הזו ביום הארבעים או החמישים שלה?

פרופ’ רוני אלנבלום, אדם מרתק וגיאוגרף היסטורי יצירתי מאוד, שעומד בראש ארגון המרצים באוניברסיטה העברית, הסביר לנו פעם משהו פשוט על המשבר במערכת ההשכלה הגבוהה: “אני לא מבין גדול במחשבים”, אמר אלנבלום, “אבל אני יודע שכשמחשבים נתקעים- חוזרים לפעם האחרונה שהם עבדו ובודקים מה השתבש. הפעם האחרונה שהאקדמיה עבדה הייתה לפני שביבי קיצץ לנו בתקציבים. בואו נחזור לשם ונראה מה צריך לתקן”. לא שאני לגמרי בעד המרצים. יש משהו מאוד אליטיסטי במאבק שלהם. לא היה קורה כלום אם המרצים היו יוצאים לרחוב עם מורי התיכון. אז נכון, אלו פרופסורים מכובדים ואלו מורים של כמה פרחחים, אלו בעלי משכורות ותקציבי מחקר ואלו מרוויחים שכר מינימום, אבל בכל זאת, לא היה מזיק למרצים להתחכך קצת בעם ולתמוך במורים שמחנכים את הדור הבא של האקדמיה. יש לי תחושה שהמרצים אפילו היו מרוויחים מזה משהו. אף אחד לא יוצא טוב מהמשא ומתן הזה ומכל המאבק. בכלל, יש תחושה שאף אחד לא אחראי לכך שמוסדות המחקר וההשכלה שלנו מושבתים. קולה של שרת החינוך לא נשמע מספיק, המרצים רבים עם הנשיאים, האוצר עקשן והסטודנטים עושים רעש אבל הם לא פקטור. בקלות רבה מדי נגרם כאן נזק כלכלי וחברתי אדיר, שעוד יחזור לאוניברסיטאות כמו בומרנג לפרצוף, לעשרות אלפי אנשים. מי אחראי לברדק הזה? מי המבוגר שאומר לילדים להירגע ומושיב אותם לעשות שולם? הרושם שלי הוא שהמבוגר עסוק בלהתחנף לנשיא אמריקאי כושל ולהקים מחדש את משרד האייתוללות במקום להתעסק בעתיד המשכיל והיצרני של המדינה הזו.

בסופו של דבר יש סיבה שהרפורמות הממשלתיות נכשלות. זה לא עבד עם ועדת דוברת וזה לא יעבוד עם שוחט מסיבה אחת: מדובר בהנחתות. פקידי האוצר משוכנעים שהם יודעים טוב יותר לנהל את מערכת החינוך, הבריאות או הרווחה. התיאוריות שלהם על השמן והרזה לא מתיישרות עם המציאות בשטח והתוצאה היא ועדות על גבי ועדות שמציעות רפורמות מנותקות מהצרכים האמיתיים של הלקוחות ומהיכולות המעשיות של המבצעים. כל עוד תימשך שיטת ההנחתות מלמעלה, אין לרפורמות האלו סיכוי לעבור. המלצות על גבי המלצות ימשיכו להעלות אבק בארכיונים, מחכות להיסטוריונים של המחר (אם תתחדש שנת הלימודים) שינברו בהם וינסו להסביר איך הפקירה מדינת ישראל את משאב הטבע היחיד שלה- המוח. אם כבר נבירה בארכיונים, כמה מילים על פיתוח קהילתי, הנחתות מלמעלה והתחשבות בצרכים, מפי משה סמילנסקי, הסוציולוג- לא הסופר. הדברים האלו נכתבו בשנת 1956 כביקורת על מדיניות קליטת העלייה של הממשלה, למדנו מעט מאוד מאז בשיתוף הציבור בכל התחומים:

“ההנחה כי הנהנים מהשירותים אינם יודעים מה טוב עבורם נוגדת ניגוד מוחלט את עקרונות הפיתוח הקהילתי. התנועה הציונית, תנועות הנוער והחלוץ, המושב והקיבוץ, היו ביטויים של התארגנות מלמטה, לשם קידום עצמי של מטרות בהן היו מעונינים המתארגנים, תוך שימוש באמצעים המתאימים לרוחם ומאפשרים להם להרגיש את שותפותם בעיצוב דמות החיים. לא יתכן כי משמעותה של הקמת המדינה תהיה ויתור על ערכים אלו לטובת קבוצות מנהלים כל-יודעים וכל-יכולים”

בשבוע שעבר בישרו לנו מדורי הברנז’ה על חילופי עורכים צפויים במוסף הספרות של הארץ (המוסף שיוצא בימי רביעי, לא “תרבות וספרות” המזעזע של בני ציפר בימי ו’). דרור משעני, שערך את המוסף בשנה וחצי האחרונות יעזוב, מי שתחליף אותו תהיה כנראה אבירמה גולן. אין לי הרבה מילים טובות על המוסף הזה מאז שהוא עבר לידיו של משעני (לפניו ערך את המוסף מיכאל הנלדזלץ במשך 16 שנה). אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה קראתי שם ביקורת טובה ומעניינת על ספר כלשהו. נראה לי שהמוסף בעריכתו לא ממש הנפיק ביקורות ספרים, עם ניתוחים ותובנות מעניינים על הספרים הנסקרים, אלא סיכומים ארוכים של כל מה שנאמר בספר. עבודת הביקורת, לא ממש נעשתה.

את בעייית מדורי הספרות כבר ניתחו ב”העין השביעית”, בכתבה שהראתה שהענף סובל מגילויי עריות קשים. עורכים כותבים ביקורת לסופריהם ולהפך. היום כבר אין מבקרי ספרות טהורים. אולי העדר הרצון והיכולת לחרוץ דעה ולהבדיל בין יצירה טובה ויצירה פחות טובה הם חלק ממאפייני הזמן. הכל הולך, הכל לגיטימי, הכל נכון, אין הבדל בין גבוה לנמוך. קשיים לא פשוטים יש לעיתונות המודפסת בעידן הרשת והעורכים צריכים להמציא את עצמם מחדש כל פעם. גם ב”הארץ ספרים” אני מניח שהייתה כוונה פשוטה- לשרוד. אבל התוצאה, שהייתה לא פעם גליונות עבים מדי ולא ממוקדים, עשתה עלי רושם שמישהו החליט להחיל את האג’נדה הדה- מארקרית על מוסף ספרות, וזה בעיני פשוט לא לוקח. משום מה הנסיונות להמציא את העיתונות המודפסת מחדש תמיד נראים לי אותו הדבר: חלקים יענו “אינטראקטיביים”, משאלים קצרים, הצצה לבית של סלב, מבזקונים, סקרים ועוד כמה גאדג’טים שהיו הולכים יופו באינטרנט אבל בפרינט זה פשוט לא עובד. בתור קורא צנוע וכותב עוד יותר צנוע הייתי ממליץ פשוט לחזור לתוכן, לעצם המילים ולמסרים ולא לאריזה היענו נוצצת. עיתון לא יהיה אינטרנט, כמו שהרדיו לא יהיה טלוויזיה. העיתון יכול לשרוד גם בעידן האלקטרוני אבל בשביל זה הוא צריך לשמור על המאפיינים שלו ולא להתחפש למשהו אחר.

כאשר נפטר  טדי קולק הכתירו אותו מספידיו בתואר “גדול  בנאי ירושלים מאז הורדוס”. אמירה זו כוונה בעיקר למפעלי הבנייה הנרחבים שיזם קולק בשנות כהונתו. קולק אכן היה בנאי מפואר אבל לא רק של בניינים, מוסדות תרבות ומוזיאונים אלא בעיקר של אתוס עירוני שהיה התשתית הרעיונית עליה צמחו כל אותם מיזמים. על רקע תהליכים אורבניים כמו ביטול תכנית ספדי וקידום החלופות לה, התחדשות מרכז העיר והפיכת אזורי מגורים רבים לשכונות רפאים ראוי כי ירושלים תגבש לעצמה אתוס עירוני חדש אשר יהווה בסיס לתכנון העירוני.

תור הזהב של ירושלים בתקופת קולק נמשך בין השנים 1967-1987, שנים בהן התאפיינה אוכלוסיית ירושלים במאזן הגירה חיובי, בפריחה תרבותית ובשגשוג כלכלי. על שתי רגליים איתנות עמד האתוס הירושלמי של קולק, הרגל האחת היא “העיר שחוברה לה יחדיו”, אמירה שהפכה קונצנזוס וחצתה גבולות פוליטיים בעידן הטרום-אינתיפאדי. הרגל השנייה היא “הפסיפס התרבותי”, חזון של ירושלים כעיר קוסמופוליטית, רב גונית, ברוח וינה של ימי ילדותו של קולק.

האתוס העירוני הירושלמי החל לקרוס בשנת 1987 עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. העיר שחוברה לה יחדיו התבררה כבדיחה עצובה ועל הריסות החזון הקוסמופוליטי של קולק צמחה ההקצנה הדתית והלאומנית ברוח ימי שלטון אולמרט ונתניהו.  במקביל, בתל אביב נבנה לאיטו מיתוס “העיר ללא הפסקה” אשר השתלב היטב בליברליזם הכלכלי של שנות השמונים ובהתנערות התל אביבית מסממנים לאומיים וממלכתיים כתגובת נגד לשלטון ממשלות הליכוד. מרכיבים אלו היו התשתית עליה צמחה תל אביב הגלובלית בשנות התשעים, עם צמיחת מגזר ההיי טק וכניסת חברות רב לאומיות למשק הישראלי.

במידה רבה ירושלים נותרה בשנת 1987, ללא יכולת לנסח לעצמה חזון עירוני חדש. הן המיעוט החרדי בעיר והן המיעוט הערבי מקדמים חזון טוטאלי המוחק כל נוכחות תרבותית אחרת בעיר. החרדים (לא מעט בזכות תמיכה בגופי תקשורת חילוניים-שמאלניים-תל אביבים) מציירים את ירושלים כעיר קודש מוחלטת, שאין בה מקום לתרבות כללית ולחיי רוח שאינם דתיים. הפלשתינים, במסגרת המאבק הלאומי על מזרח העיר, מנסים למחוק מירושלים כל סממן של נוכחות יהודית בעברה.

בדיון על גורלה ועתידה של ירושלים נעדר כמעט לחלוטין הדיון על דמות העיר ועל החזון הערכי שעליה לאמץ. משאבים רבים הושקעו בדיון על תכנית הפיתוח של מערב העיר, במאבק בעד ונגד גשר קלטראווה או מוזיאון הסובלנות, אולם כמה משאבים ומאמצים הוקדשו כדי לנסח לעיר אתוס חדש וליצוק לתוכו תכנים של ממש?

התכניות הנוגעות לפיתוחה של ירושלים, לשיקום מרכז העיר ולהקמת מערכת הרכבת הקלה חשובות להמשך התפתחות העיר אך הן חלקיות וחסר בהן מרכיב “רוח העיר”, אותו מרכיב מופשט, שלא ניתן להגדירו במדויק והוא קיים רק בתודעתם ובדמיונם של תושבי העיר. הפתרון לבעיותיה של ירושלים נעוץ לא רק בבניית עשרים או ארבעים אלך יחידות דיור, בהר חרת או בגבעת המטוס, תקופה חדשה בעיר לא תחל רק  אם יוקמו בעיר מפעלי היי טק או היכל בתי משפט מפואר. מתכניות הפיתוח הקיימות בירושלים עולה כי עיר היא לא יותר מאשר מספר מטרים רבועים למטרות מגורים, מסחר, תעשיה ושאר שימושי קרקע. גם יוזמות בנושא תרבות  כמו החזרת בצלאל למרכז העיר או הקמת תיאטרון נוסף, אינן נובעות כתוצאה מחזון כולל ביחס לתרבות בירושלים. עיר אינה רק אוסף בניינים וכבישים המחברים ביניהם. עיר היא טקסט שיש לפענח. לא פחות מאוטוסטרדות וגשרים, היא מורכבת גם מהיסטוריה, זיכרון ומיתוסים.

ירושלים, עיר ענייה ומשוסעת, המתאוששת משני עשורים של אינתיפאדה ופיגועים זקוקה יותר מתמיד לאתוס חדש. ירושלים תוכל לפתוח דף חדש רק כאשר מנהיגות העיר תוכל לעצב חזון חדש המושך אליו אנשים הרוצים לפעול ברוח אותו חזון.  ירושלים זקוקה לא רק לבנאים ויזמים מצליחים שיקימו בה פילים לבנים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. עשרה חודשים לפני הבחירות לראשות העירייה, ירושלים זקוקה לבנאי של אתוס חדש ושל דימוי עירוני רלבנטי המשקף נאמנה את אוכלוסיית העיר. שבת שלום.