אחרי הכתבה המרגיזה באתר גל”צ, שהספידה בפעם המי יודע כמה את ירושלים, כתבתי את הפוסט הזה. גלית לובצקי, צלמת מוכשרת וקוראת מתמידה, החליטה שתמונה עדיפה מטקסט. אני חייב להודות שהיא צודקת. הפוטו-פוסט המעולה לפניכם (לחצו על התמונה כדי לקבל את הגודל המלא):
אתמול (חמישי) בערב נערכה ישיבה סוערת של מועצת העיר. על הפרק היו נושא הארנה ובעיקר נושא הצבה לא חוקית של מבנים ניידים לשימוש האגף לחינוך חרדי, בליבה של קריית יובל שהיא שכונה בעלת אופי חילוני-דתי לאומי ומסורתי.
פתח סוגריים: אין דמוקרטיה בעיריית ירושלים. הוועדות העירוניות לא מתכנסות ולא מטפלות בענייני השעה ולא מזמינות אליהן תושבים לשמוע חוות דעת ודיווחים מהשטח. אני קורא כאן לעיתונים המקומיים לבדוק כמה פעמים התכנסו כל הוועדות האלו. ועדת החינוך של הכנסת הפכה להיות ועדת החינוך של ירושלים בגלל שהעירייה לא מסוגלת לטפל בנושאים האלו. עירייה שאינה מייצגת את רצונם וצרכיהם של תושבי העיר ושמקורה בעיוות דמוקרטי (שיתוקן בבחירות הקרובות, אל דאגה) אינה מסוגלת לפעול בצורה דמוקרטית. באין ועדות ובאין הקשבה נאלצים הירושלמים לפעול בדרך היחידה שהעירייה מבינה- כוח. היינו, להגיע לישיבת המועצה ולהביע את דעתם על אף שאסור להם. את הציבור הירושלמי לא ניתן להשתיק. אנחנו נמצא את הבמה לומר בה את דברנו. סגור סוגריים.
אתמול בערב הועלתה שאילתא למועצת העיר בדבר הצבת המבנים בקריית יובל. ראש העירייה לא נתן תשובות, הפירומן יהושע פולק ליבה את האש והגדיל לעשות חבר המועצה אברהם פיינר שאמר “בגרמניה הנאצית בשנת 1938 ככה דיברו על היהודים”. ההשוואה המקוממת בין חילונים לנאצים הוציאה אותי מהכלים. קמתי והתחלתי לצעוק כלפי החצוף ש”פה זה לא גרמניה” ו”אתה לא תקרא לנו נאצים”. ראש העיריה, במקום למנוע את זילות זכר השואה הורה להעיף אותי מהאולם. ככה מתנהלים הדברים בעיריית ירושלים. אלו הם פניהם של נבחרי הציבור שלנו.
מה עושים? אז ככה. מספר הטלפון של אברהם פיינר הוא 057-3101122 אתם מוזמנים להתקשר ולומר לו מה אתם חושבים על ההשוואות שלו. המייל הוא: favraham@jerusalem.muni.il והפקס בלשכה הוא 6297120. אה, ותפנו גם את ה-11.11 ותגררו כמה שיותר מצביעים לקלפי. חשוב.
אני עושה הפסקה קלה מהעיסוק האינטנסיבי בנושאים מוניציפליים, אל דאגה, עוד יהיה הרבה מאלו עד ה- 11.11,תפוצת הבלוג עולה, אחלה דיונים ואני יכול לומר שאני במגעים עם חברת שווארמה גדולה לחסויות והנפקה בנסדאק. בינתיים, קצת ספורט:
יש משהו דפוק באופן יסודי בסיקור של תקשורת הספורט שלנו. החבר’ה שיושבים במערכות האתרים והעיתונים וכותבים על ספורט נוטים להיות מאוכזבים תמידית. שום דבר לא מספיק טוב להם. דוגמה? ב-2004 זכתה הפועל ירושלים בגביע יול”ב בכדורסל. הגביע השני בחשיבותו באירופה והקבוצה הישראלית הראשונה שזוכה בגביע אירופאי מלבד לגיון הזרים מהיכל נוקיהו. הישג ענק, עצום. באותה עונה הגיעה הקבוצה גם לגמר גביע המדינה. בפלייאוף הקבוה הודחה כבר ברבע הגמר ולא התקדמה. קצת מאכזב אבל איפה הפרופורציות? לא בתקשורת הספורט שלנו ששחטה את האדומים על הכשלון.
עוד דוגמה? האולימפיאדה האחרונה. הועד האולימפי הגדיר זכייה במדליה אחת או שניים והשתתפות ב-8 גמרים אולימפיים כהצלחה של המשלחת במחשקי בייג’ין. מה עשו נציגנו? השתתפו ב-7 גמרים וזכו במדליה אחת. לא רחוק מהיעד המקורי ואף על פי כן כתבי הספורט שלנו מתחרים ביניהם במי יזרוק יותר בוץ על הספורטאים שלנו. מלגלגים על התירוצים, לועגים להכנות המנטליות, יורים חיצים בעסקנים, מציעים לבטל ענפים שלמים ובעיקר משדרים בוז כלפי כל מי שאינו ווינר כהגדרתם. זה מגעיל. זה דוחה וזה קטנוני מכמה סיבות: קודם כל, תקשורת הספורט שלנו לא נוטה להתייחס לענפים שבד”כ מייצגים אותנו באולימפיאדה. אם אחד הספורטאים האלו יזכה בטורניר יוקרתי אחר הוא יקבל מקסימום שורה זניחה אחרי התוצאות של ליגת העל בכדורעף, מחוז העמקים, בעמוד 17 למטה. ספורטאים ותיקים שפעילים במשך שנים זוכים להתעלמות, ההישגים שלהם מתגמדים, הכל נשפט ביחס לאולימפיאדה. במשך שאר הזמן הם שקופים עבור עיתונות הספורט שלנו, שעסוקה בלסקר כל נפיחה לחה של כל מי שהוא טוען שהמקצוע שלו הוא כדורגלן. שנית, רמת הציפיות שלנו מאותם ספורטאים היא לא מציאותית. להיות מקום 14 בעולם בשיט זה לא רע בכלל למדינה שיש בה פחות תושבים מניו יורק סיטי. אי אפשר שכולם ינצחו תמיד, אי אפשר לדרוש הצלחות בכל מחיר ובכל ענף. צריך לדעת להסתפק בהישגים שלא מתבטאים ברמת המדליות. שאיפה למצוינות ותחרותיות זה טוב, אבל שהמצויינות תהיה מציאותית. שלישית, תקשורת הספורט שלנו בהכללה לא מבינה הרבה בספורט. קל לרדת על עסקנים מגוכחים שמנהלים את ענפי הייצוג שלנו אבל אפשר גם לרדת על העיתונאים החובבנים שמסקרים את הענפים האלו. עיתונאים שעסוקים ברכילות זולה, בהפצת שמות מועמדים של בלמים קונגולזים או מתאזרחים מאיי הבתולה כאילו זה הכי חשוב. מציבור מתרחב של כתבים ועורכים שעוסק בפנקסנות וסגירת חשבונות.
רוצים תרבות ספורט? תתחילו להתנהג בהתאם. תסקרו בהתאם. תחקרו ותייצרו סולמות ערכים אחרים. איך אף עיתון או אתר אינטרנט לא גילה שפרננדז בכלל לא יכול להגיע לבית”ר ושארקדי גאידמק מפיץ שקרים? לא נורא, הכי חשוב שמצאו איזה כדורגלן מבלה בתל אביב בשתיים בבוקר והשלינו עליו למנהל קבוצה. בספורט מותר להפסיד, זה לגיטימי, זה קורה לרוב מי שעוסק בספורט. ספורט זה לא מתמטיקה. לא מכניסים X כסף, Y שחקנים ו Z מאמנים למשוואה וקונים אליפות. וגם אם קונים אליפות- כך לא יוצרים תחושת הזדהות עמוקה. ספורט זה עניין חברתי, אתני, אינטלקטואלי ותרבותי הרבה יותר מורכב מההשטחה שהוא זוכה לה בתקשורת המקומית. הספורטאים המוצלחים שלנו (בניגוד לנבחרות הכדורגל הכושלות לדורותיהן) ראויים ליחס הרבה יותר טוב.
אנשיל פפר ב“הארץ” ונחום ברנע ב”ידיעות אחרונות” מציעים כי הממשלה היא זו שצריכה לקחת חסות על ירושלים. הטיעון המרכזי: בעיותיה של העיר גדולות מיכולות העירייה לתת להן מענה, בטח כאשר העירייה נשלטת על ידי מיעוט חרדי סקטוריאלי. ההצעות האלו לא רחוקות לדעתי ממה שיקרה אם מאיר פרוש יזכה בבחירות הקרובות. האם זה טוב? לא בטוח. האם אנחנו באמת רוצים שהממשלה תנהל את ירושלים? אותה ממשלה שלא מצליחה לנהל את מערכת החינוך, שעסוקה בהכחדת מערכת ההשכלה הגבוה, בהפרטת הבריאות הציבורית ואחראית לאי הכשירות של צה”ל? יותר מכך- הממשלה שבנתה פה שכונות ענק חסרות ייחוד, שלא ביססה תעשייה חזקה בעיר, שפוררה את מרכז העיר, שלא מסוגלת לחבר את ירושלים עם תל אביב ברכבת מודרנית- היא זו שצריכה לנהל את ירושלים? אותה ממשלה שלא מסוגלת לממש את החלטותיה שלה ביחס לעיר ולהעביר לכאן משרדים ורשויות? לא נראה לי.
לנהל עיר זה הרבה מאוד עניין של מיקרו- של מרקם חיים עדין, של תפר בין אוכלוסיות ( ר’ מקרה בורוכוב), של גנים, גינות, מוסדות חינוך והרבה מאוד דברים קטנים שהם זניחים בעיני הרשויות (גם בעיני עירייה ענקית כעיריית ירושלים) אבל משמעותיים בעיני התושבים. ממשלה לא יודעת לעסוק במיקרו, פיל בחנות חרסינה זה אנדרסטייטמנט. אתם יודעים מה, נניח שהכל יהיה מושלם. יוקם גוף ניהול יעיל ומקצועי בשליטת הממשלה שיופקד על ירושלים. הכל ידפוק כמו שעון, יהיה תענוג לחיות פה. מה ימנע מראש ממשלה בעתיד למכור את השליטה בגוף הזה לחרדים בקונסטלציה פוליטית כזו או אחרת? מה יש, את מערכת החינוך הממלכתית לא מכרו בעקבות חוק נהרי? השליטה ברבנות לא אבדה לנו? אפילו משרד הדתות קם לתחייה. לא סומך על הממשלה הזו אפילו לא לרגע. מדינת ישראל קיימת 60 שנה, בכלל הפטנט של מדינות לאום מסתובב בעולם סדר גודל של 200-250 שנה. ירושלים קיימת 3,000 שנה. העיר הזו גדולה על העירייה, היא גדולה גם על הממשלות שלנו. היא צריכה להיות עצמאית מבחינה כלכלית, לתת דריסת רגל מועטה ביותר לשלטון המרכזי (שהחליש אותה לאורך השנים) ולנהל אג’נדה עירונית עצמאית, לפעמים מנוגדת לסדר היום של ממשלת ישראל.
את קריאות ההצלה של ברנע, פפר וגם שחר אילן בשבוע שעבר אני מייחס יותר תחושת חוסר אונים של תושבי העיר לשנות את מצבה. הצד השני של תופעת נרי לבנה-שרי רז-גדעון רייכר שמוכרת לנו. צריך להבין שהעיר בידיים שלנו ועלינו לקחת אחריות עליה: החל מהצבעה בבחירות ועד לפעילות ציבורית בתחומים השונים, בכל השנה וללא קשר לבחירות. אין ברירה אחרת.
לכל מי שלא היה בפעמים הקודמות: בחמישי (28.8 ) ישיבת מועצה בשעה 18.00. על הפרק הנושאים הבאים: כנס של ש”ס במימון העירייה, ניסיון השתלטות של גורמים חרדים על שטח בשכונת קריית יובל ובניית היכל ה”ארנה”.
נתי שלח לי קישור לאייטם על פרשת גשר המיתרים ששודר בתכנית “בילוי נעים” עם מולי שפירא. האייטם הפך לכתבה באתר גל”צ ואפשר לקרוא אותה בקישור הבא. האם שפירא ביקש לחדש משהו לציבור בנוגע לפרשת “מחולה”? להביא איזו זווית מעניינת? להגיד שהאירוע הזה הוא הטריגר שיניע בוחרים לקלפי? לשפוך אור על ההתעוררות שיש כיום בירושלים? חס ושלום. אצל המפא”יניקים הוותיקים כל אירוע כזה הוא עוד הזדמנות לקונן על העיר שנעלמה, על המדינה שנגנבה להם, על כל ה”אחרים” שהעיזו להרים את ראשם. הקינה הזו נמשכת בחדווה כבר 31 שנה, מאז שיצחק בן אהרון המנוח קבע אחרי מהפך 77′ ש”צריך להחליף את העם”. מה עשו המאפ”יניקים? החליפו את המדינה בעיר, עיר מקלט קטנה לחופי הים התיכון. על בתי הטיח לבנים והמתפוררים שלה הם המציאו את מיתוס הבאוהאוס שלא היה ולא נברא. במזרחים של דרום העיר ובערבים של יפו הם ממשיכים להתעלל, הדתיים ברחו מזמן והעיקר שזו עיר שפויה, פלורליסטית ופתוחה. בזמנכם הפנוי תקראו את “עיר לבנה עיר שחורה” של שרון רוטברד שמנתח את תהליך ההתבצרות של האליטה המפא”יניקית בתל אביב בצורה מבריקה.
נחזור לשפירא. מי התראיין אצלו? יקירת האתר- נרי לבנה עם תובנותיה המעשירות: “העיר הזאת הלכה והתחרדה. גמרנו, שיסגרו את ירושלים, יגידו שמעכשיו היא בני-ברק, וגמרנו, שיסגרו את העיר הזאת”.
גדעון רייכר שהוצא במיוחד מהבוידעם כדי לנתח את ירושלים ממרחוק: “ירושלים שלי איננה עוד! נמוגה לבלי שוב! היה הייתה עיר יפה, פתוחה, אוורירית, ליברלית. הפכה להיות עיר קודרת, מאיימת, עיר שבה – לא נעים לומר – אבל, החרדים שולטים בכל אשר תפנה.
למען האיזון שפירא הביא גם ירושלמית אחת, חיה שנותרה לבדה בג’ונגל האכזר עם כל הדתיים, המזרחים והערבים. מדובר בשרי רז מערוץ 1, שמספרת לנו איזו הקרבה זה בשבילה לגור בירושלים: “כשאני באתי לירושלים בשנות ה-60, זאת היתה ירושלים לגמרי לגמרי אחרת. סטודנטים היו מסתובבים בעיר, היו הולכים למסעדות… היום המסעדות האלה הן כולן גלאט-כשר. כשאני יוצאת לרחוב, היום אתה רואה דשא של כיפות, דשא של מעילים, ממלאים את כל מרכז העיר”.
רטרו לשנות הששים? בטח היה מה זה סוער אז- בלי הסינמטק, החאן, המעבדה, הצוללת, בית אבי חי, האוגנדה ועוד. אם אינני טועה בשנות הששים ערכו הסטודנטים לילה לבן בגן העצמאות, חגגו במסיבות רחוב בכל שישי בצהריים בחודשי הקיץ ונהנו ממבחר הולך וגדל של מקומות בילוי - לכל קהל וטעם. וה”דשא של הכיפות” במרכז העיר? מה זה צריך להיות? כל היהודונים האלו שמסתובבים חופשי בלי השגחה ברחובות ירושלים? טפו.
האליטה הוותיקה הזו, שנושלה מכס המלכות לפני יותר משלושים שנה עדין בוכיה ומחפשת את ארץ ישראל הישנה והטובה. היא איבדה את ארץ ישראל הזו בירושלים, היא תאבד אותה בקרוב גם בתל אביב. נרי לבנה ודומיה נגועים בגזענות ובשנאת האחר. במסווה מזויף של ליברליות ופתיחות הם מטיפים מוסר לירושלים ה”חשוכה”. בירושלים יש הרבה יותר פלורליזם מאשר שבתל אביב יהיה אי פעם. הרצון לגור בתל אביב הוא דומה לרצון לגור בישובים קהילתיים סגורים ומוגנים: “לגור עם אנשים כמוך”. זה לא יקרה בירושלים בחיים וטוב שכך- זה סוד הקסם של העיר. זה לא שהקיום המשותף של כל המגזרים האלו בירושלים כל כך אידיאלי כמו שמציג אותו ראש העירייה שלנו. יש עוד הרבה מה לעשות. אבל ההתמודדות עם הקיום הזה היא הבשורה האמיתית לחיים פה. אין בייאוש, במרירות, בטרחנות ובהספדים של לבנה, רייכר, שפירא ודומיהם כל תקווה. הדור הזה ויתר על ירושלים, ויתר על המדינה ואינו מסוגל להציע כל אלטרנטיבה מעשית לחיינו בארץ הזו.
תרשו לי לא להתלהב מהקולות ששמעתי בשבוע האחרון לפיהם מועמדותו של מאיר פרוש לראשות העירייה מטעם החרדים משפרת את סיכוייו של ניר ברקת לנצח בהן. הניתוחים מאוד הגיוניים: פרוש יפחיד יותר את החילונים ולכן הם ייצאו להצביע, הדתיים הלאומיים יעברו במהרה לצד הלא-חרדי, החרדים עצמם מפולגים ביניהם על רקע מעללי פרוש בבחירות לביתר עלית. הכל הגיוני, הכל נכון וכאילו לאשר את הניתוחים האלו מוצגים גם הסקרים שמבשרים על תבוסה צפויה.
למה אני לא שותף לשמחה? קודם כל בגלל המנחוס. ב-2007 היינו בהיכל נוקיהו ו-5,000 אדומים היו בטוחים שיתרון 6 נקודות דקה וחצי לסוף יספיק לקחת אליפות היסטורית. המנחוס הכה בנו בצורה כואבת. המשחק לא נגמר עד שהוא נגמר ומי שמתחיל לחגוג יתעורר בסוף בלי הגביע. אני לא שמח כי פרוש הרבה יותר מתוחכם, ערמומי וכוחני מראש עירייתנו הנוכחי. הוא קרקס ליריביו את הצורה בביתר עלית כנגד כל הסיכויים, הוא עוד יעשה מהלכים מפתיעים ויהיה יריב הרבה יותר עיקש. פרוש גם לא ניהל את העירייה בשנים האחרונות לכן קשה להדביק לו את המחדלים בתחומי התחבורה, הדיור, התעסוקה, הדימוי, התרבות ויתר הדברים שלופו-פולק ושות’ אחראים להם. אני לא שמח כי בחירות זה עניין שבטי. הרבי מגור כועס על פרוש, האדמו”ר מבויאן נעלב, הליטאים מבטיחים לנקום והספרדים בכלל חוששים מהאשכנזי הזה. אז מה? זה אומר שמישהו מהרבנים האלו יקרא למאמיניו להצביע למועמד חילוני או לא להצביע בכלל? איזה רב ייקח על עצמו את הסיכון שהוא יואשם באיבוד השליטה החרדית בירושלים? אף אחד. כל אחד ישמע מפרוש את מה שהוא רוצה לשמוע והחרדים יגיעו להצביע ב-90% כרגיל. ומה עם הסקרים? גם פרס הוביל בסקרים שלושה חודשים לפני בחירות 96′ ב-20%, הוא אפילו ניצח במדגם של מינה צמח ביום הבחירות עצמו. איך זה נגמר כולנו יודעים. את הבחירות לא מנצח מי שמרבית האנשים אמרו לסוקר טלפוני שהם יצביעו לו. מנצח מי שהכי הרבה אנשים אשכרה הגיעו לקלפי והצביעו לו. הקמפיין, המודעות, הכנסים- הכל טוב ויפה. בסוף צריך לגרור אנשים לקלפי כדי להצביע. החרדים גוררים, אנחנו מפצחים גרעינים.
צר לי להשבית שמחות אבל יש עוד חודשיים וחצי, כדאי להירגע. הניצחון אמנם אפשרי וריאלי אבל הוא לא בכיס של אף אחד, בטח לא בכיס של הרוב שעדיין מתנהג כמו מיעוט. צריך לאחד רשימות, לאגם משאבים וליישר קו בדרך להסתערות האחרונה.
בעקבות אירועי בורוכוב הנה קישור מצויןם ששלח איחד מקוראינו: מדריך משפטי של עמותת “חופש” לכל נושאי הכפייה הדתית: החזרה בתשובה של קטינים, סגירת רחובות בשבת, הקצאת קרקעות ציבור ועוד.
ולסיום, כמה חברים עם נסיון בתחום האנימציה והקולנוע, החלו ליצור מספר סרטונים סאטיריים על מצב העיר. קבלו את הפרק הראשון. אתם מוזמנים להפיץ. שבת שלום.
פוסט אורח נוסף, הפעם של אלי אושרוב, שמציע זווית מעניינת על ההגירה השלילית:
קיץ. חם. סוף (סוף) השנה האקדמית. בימים כאלה אנשים צעירים חושבים הלאה ומקבלים החלטות על עתידם. בשבילי התקופה הזו מביאה איתה עזיבה של העיר, או מחשבות על עזיבה, מצדם של שלושה חברים.
חבר מהגרעין, שהתחיל ללמוד איתי כאן, יעזוב בסוף אוגוסט כדי ללמוד לתואר שני בצפון. את השניים האחרים הכרתי באוניברסיטה: אחד עוזב בגלל החברה שיש לה עיסוקים במרכז והאחר בדרך למרכז גם הוא, למטרות לימודים. קצת עצוב. כל אחד בדרכו קרוב לליבי ויחסר לי כאן. החיים עמוסים בדרך כלל, אבל גם אם לא מתראים הרבה, טוב לדעת שיש מישהו בסביבה.
תהליך העזיבה השגרתי הזה, שכל מי שהגיע לכאן “מבחוץ” מכיר (וגם הירושלמים, כמובן) מראה שיש דברים שלא נכנסים באף קטגוריה של “תכנית ממשלתית להשארת צעירים בירושלים”. אפשר לדבר על תעסוקה, דיור, חינוך ותחבורה, אבל אם מישהו רוצה לגור עם חברה שלו שלומדת בהרצליה, אז מה יש לרשות לפיתוח ירושלים לעשות, לארגן לו חברה חלופית? הדבר הזה שאפשר לכנותו באופן כללי “חיים” נוטה להיות חזק מכל תכנית מלמעלה, במיוחד בימינו האינדיבידואליים.
אבל ממש לא באתי לייאש אתכם כאן עם עוד סיפור הגירה שגרתי. אם יש משהו משמח בעזיבה של שלושתם את העיר הוא שהם אינם רוצים לעזוב. הם עושים זאת בעל כורחם ומסיבות שונות ומשונות. שלושתם אפילו שקלו לגור כאן וליומם לעיסוקיהם. יתר על כן, כל הבעיות המדוברות של תעסוקה, דיור וכו’, בכלל לא נגעו להחלטה שלהם. אחד עובד כאן במקצוע טיפולי. האחרים מחפשים את דרכם המקצועית אבל בלי קשר לפרנסה, שניהם אנשים יצירתיים והייתה להם כאן במה ליצירה הזו: במרתף סטנד אפ, בעיתון סטודנטים, או בכתב עת שאחד מהם הקים עם חבריו.
אני חושב שהעובדה שהם אינם רוצים לעזוב, מסמלת משהו טוב שעובר על העיר בשנים האחרונות. עם כל הבעיות, יש משהו שגורם לאנשים לרצות לחיות כאן. זו אמנם רק תחושה, אבל נדמה לי שלפני חמש או עשר שנים הם לא היו חושבים אותו דבר.
אפשר להגיד שהסיבה שהם רוצים להישאר היא אירועי תרבות, או מזג אוויר או חברים שהם פגשו כאן. אך כמו שהסיבות לעזיבה לא תמיד נכנסות בקטגוריות הרשמיות, כך גם הרצון לגור במקום מסוים, נובע ממכלול של מרכיבים שהוא גדול מסך חלקיו. דווקא כאן אני רוצה לטעון שחלק מהמדיניות העירונית, וכמובן הפעילות של קבוצות שונות תרמו ליצירת המכלול הקשה להגדרה הזה.
(ואולי הסיבה שיש אנשים ליברליים ומשכילים שרוצים להישאר בירושלים היא איזו הבנה, לא מודעת עדין, שאין לאן לברוח מירושלים. או במילים פחות יפות: ערבים, חרדים וסתם עניים יש בכל מקום בישראל. חוץ מגוש דן וב”ישובים קהילתיים” שגם הם לא מתאימים לכולם, אם מסיבות כלכליות, או סתם עניין של טעם.)
ביום שני, אחרי ההפגנה במרכז המסחרי של קריית יובל התקיימה הערכת מצב של הכוחות הלוחמים. להלן האירועים הקרובים בחזית בורוכוב:
1. המאבק ממשיך! יש לזכור שעצירת העבודות היא זמנית והמאבק רחוק מסיומו.
בשלב זה (לפחות עד סוף השבוע) תישאר משמרת “שמירה” ליד הכניסה למגרש שתאויש
משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות אחרי הצהריים.
2. נמשיך להחנות מכוניות בכניסה כך שימנע כניסה של רכב כבד. אין לדעת האם
העירייה על כל זרועותיה תכבד את ההחלטה של היועץ המשפטי. לכן, אנו מבקשים
מתושבים שיכולים להשאיר את מכוניתם למשך 12-24 (בעיקר בשעות הבוקר) במקום לפנות
לרונית גלבוע (rogilboa@walla.com) על מנת שתשבץ אותם.
3. הכוונה היא לארגן מספר מפגשים המוניים (הפנינג) במגרש. ביום שישי הקרוב
תתקיים קבלת שבת בשעה 5.30 במגרש. בתכנית: שירי שבת, מספר מילים על פרשת השבוע
והדלקת נרות. כל מי שיכול להביא עוגה או לחילופין רוצה לתת יד בארגון קבלת השבת
שיפנה למיכל גור (052-6719105, michal_gv@yahoo.com)
4. האירוע שלאחר מכן יערך ביום רביעי בשבוע הבא, 27.8.08, בין השעות 5-7
בערב ויהיה מיועד בעיקר לילדים. יהיו דוכנים ופעילות מגוונת ובקיצור שמח ומהנה.
5. ביום חמישי בשבוע הבא יועלה הנושא במועצת העיר בשעה 18.00. לשם כך
נצטרך להתארגן ולהראות נוכחות מכסימלית. אנא, רשמו לפניכם יום חמישי 28.8.08
בשעה 6 בערב. הודעה על כך עוד תבוא.
פחות משלושה חודשים נותרו לבחירות המקומיות והשטח מתחמם. לשמחתי- נראה שהמחנה הלא-חרדי בעיר מתאחד סביב מועמד אחד. הרשימות הקטנות יהיו חייבות לפעול בדרך דומה אם ברצונן לשרוד. בעיקר לאחר צו שר הפנים. בתל אביב חושבים שיש להם מערכת בחירות, ויש הסבורים שהיא מערכת החבירות המוניציפליות החשובה בארץ. אני חושב שזו טעות. אחרי ביקור בתורכיה הבנתי שתל אביב אולי רוצה להיות ניו יורק אבל יכולה להיות עיר תאומה של אנטליה…. הקרב החשוב באמת הוא על ירושלים. ד”ר אילן אזרחי מסביר את הסיבות לכך בצורה הרבה יותר טובה ממני. אלישבע מזי”א בפוסט אורח מסבירה מצד אחד כמה המהפך אפשרי ומצד שני כמה שאננות / אדישות יכולים להזיק לנו. יאללה מלחמה:
נתחיל מהסוף. בירושלים חיים 22% חרדים מתוך סך האוכלוסייה הבוגרת. כן זו לא טעות בהדפסה. העובדה כי בחמש השנים האחרונות כיהן בירושלים ראש עיר חרדי היא תופעה שפרופסורים מתפלפלים למדעי המדינה היו מכנים “כשל שוק פוליטי” או כל מונח אחר שנהיר בעיקר לאנשי אקדמיה. בתרגום לעברית מדובר בתופעה מקוממת, אך, שוב, מאוד פשוטה, של עצלנות בסיסית כזו, שעוברת לרוב הציבור החילוני בבוקר יום הבחירות: אם לנצל את 20 הדקות שתכננתי בכדי לעבור בקלפי כדי להמשיך לישון. אם לשתות קפה בבוקר בבית או לוותר עליו ולהספיק ללכת להצביע. ובעצם – בשביל מה להצביע ממילא יהיה ראש עיר חרדי. אם אורי אורבך חושב כך מי אני שאחשוב אחרת? מן החלטות קטנות כאלו, פשוטות, שהביאו לעובדה המצמררת שבבחירות האחרונות לעיריית ירושלים הצביעו רק כ 40% מהציבור החילוני והביאו עליהם 5 שנים של תוהו ובוהו.
כן. אפשר להגיד גם את זה. אורי לופליאנסקי אדם חייכן ולבבי. באמת. יכול להיות שהוא גם אפילו ראש עיר טוב לחרדים. אבל האוכלוסייה החרדית היא רק 22%, ואנחנו עדיין, עדיין, חיים במדינה דמוקרטית שבה, כפי שלימדו אותי פעם בבגרות לאזרחות, “הרוב קובע”.
את התדמית העצלנית הזו שלנו, אוכלוסיית הרוב, בירושלים, אף ניסה השבוע להנציח סגן ראש העירייה שלומי אטיאס מש”ס אשר ‘פלט’ בטעות ואמר כי “הציבור החילוני זה ציבור מפגר, מפגר בתגובותיו. בסופו של יום אנחנו בטוחים שהם לא ייצאו לקלפיות מפני שהם ציבור אדיש” (מתוך עיתון ‘ידיעות ירושלים’).
‘הסיעות החרדיות לראשות עיריית ירושלים’, עוד התאגדות סמי-דמוקרטית תמוהה, הודיעה השבוע על הצגת מועמדותו של מאיר פרוש לראשות העיר. בכנות רגעית אומר ששמחתי – כי הנה שלל הסקרים מעידים על כך שסוף סוף זה יביס את החרדים, כי כל ‘האוכלוסיה הכללית’ שהסכימה לאכול את לופוליאנסקי תסרב לקבל עליה ראש עיר שמכנה אזרחים חילונים כ’חזירים’. ושנייה אח”כ נתקפתי חרדה, שוב. כי אם החרדים הצליחו לנצח את האדישות של החילונים לפני בדיוק 5 שנים – אולי יהיה לא פחות פשוט לנצח את השאננות של החילונים ב 2008.
ב 11.11 נעמוד כולנו, שוב, בפני אותן התלבטויות קטנות בבוקר: והפעם אולי את מקומו של הייאוש ותחושת ה’חוסר טעם’ תחליף השאננות – המועמד החילוני ממילא ינצח, אז למה שאני אוותר על הקפה שלי בבוקר. ובלי שנשים לב נמצא את עצמנו לא עם ‘חילוני המחמד’ (כפי שקיבל עליו לאחרונה לופוליאנסקי את הכינוי) אלא בתסריט “חמורו של משיח” בגרסה החרדית הירושלמית.
אפשר ומותר לשים בצד את האידיאולוגיה למי שכבד עליו. לא חייבים ללכת להצביע בגלל שמדובר ב”עתידה של החברה הישראלית” (למרות שאני באופן אישי חושבת באמת שהמלחמה על ירושלים היא המלחמה על החברה שלנו, ושאם נפסיד פה אז לא ירחק היום שנפסיד גם במגרש הלאומי, אבל זה לטור אחר..) – מותר ללכת להצביע רק כי בא לי להפסיק להיתקע כל בוקר שעה וחצי בפקקים של רחוב יפו בגלל עבודות הרכבת הקלה. מותר לי ללכת להצביע רק כי לא בא לי שבפעם הבאה בנות להקת מחולה יצטרכו שוב להתערטל בגלימות צניעות. מותר ללכת להצביע כי קשה לי למצוא עבודה בירושלים או כי אני לא מוצא לילדים שלי בית ספר נורמאלי, או כי אין פה מספיק מקומות לבלות בערב.
מותר לוותר על האידיאולוגיה. אסור לוותר על זכות הבחירה. באמת שאסור. ב 12 בנובמבר כבר יהיה מאוחר מידי להתחרט.
לא עברה שעה מאז חזרנו מחופשה קצרצרה בחו”ל וכבר נזכרנו שבירושלים אין רגע משעמם. חברים מקריית יובל דיווחו שביום חמישי ניסתה קבוצת חרדים להציב קרוואנים במגרש עפר ריק ליד רחוב בורוכוב בשכונה. ככה סתם, באמצע היום, התייצבה במגרש קבוצת חרדים עם טרקטור וניסתה להתיב עובדות בשטח. ערנות התושבים ותגובה מהירה של הפיקוח העירוני הרחיקו את פורעי החוק מהמגרש התמים- שאינו מיועד להם ונסיון ההשתלטות נכשל. מאז הציבו השכנים מחסום בכניסה למגרש שמאפשר מעבר מכוניות אך לא דחפורים וקרוואנים, יש רשימת שמירה ופליירים חולקו בתיבות הדואר. בירור משפטי כבר נערך- החוק בצד שלנו. אסור להקצות שטחי ציבור לפני הבחירות ואסור לעשות בהם שימוש. ניתן גם להוציא צו מניעה. לצערנו מדובר בצד שלא מכבד חוק, שיורק על היועץ המשפטי של העירייה מזה כמה שנים, האישור כנראה ניתן במחשכים. כרגע קרב הבלימה מצליח אבל לאורך זמן דרושה פעולה נרחבת יותר. מה יש לעשות:
1. תקשורת מקומית- איפה אתרי האינטרנט המקומיים של העיתונים הגדולים?
2. קביעת עובדות נגדית בשטח- מתקנים, אוהלים משלנו, ספסלים וכל מה שימנע מהחרדים לנצל רגע של חוסר ערנות כדי לתקוע יתד בשטח לא להם.
3. מסיבה גדולה בשיתוף התושבים. לגיבוש והרמת המורל. קהילה מתפוררת- עוזבת. קהילה מגובשת- מתגברת.
4. לפקוח עיניים על עוד שטחים פנויים בעיר, למניעת מחטפים נוספים. שנת הלימודים קרבה.
עדכונים בהמשך.
עדכון: היום (שני) בשעה 17:00 תתקיים הפגנה במרכז המסחרי של קריית היובל נגד הפלישה הלא-חוקית.
ברומו של עולם: