ירושלים האחרת

ביום שלישי תתחיל קבוצת “רדיו הבירה” את ימיה כזכיינית רדיו ירושלים. ברוך שפטרנו מהרדיו הגרוע שהיה פה בשנים האחרונות. רדיו גדוש בתוכן מסחרי בוטה, שדרנים טרחנים/ עילגים וסתם תכניות ירודות. למרות שנפטרנו מעונשו של זה, מהפרסומות של “רדיו הבירה” שהיו השבוע במקומונים אני חושש שהגאולה לא תהיה כזו קרובה. יש סיכוי סביר לקבל את אותה הגברת בשינוי אדרת. אלעד עמדי? דידי הררי? ירון אילן? אז למה עשיתם מכרז? שלפו את בונדי לוי ושמירה אימבר לעשות תכנית פניות ציבור, גרפולוג או חרטטולוג אחר ומספיק עם העבודה בעיניים. מי שרוצה לעשות מהפכה ראוי שלא ייקח את ה”טאלנטים” של קודמו בתפקיד. העם (ואני מתכוון בעיקר אלי, לא עשיתי מחקר עומק) רוצה רדיו אמיתי, מעניין, עם התייחסות רחבה מאוד לתרבות בירושלים. אני מקווה שחששותי יתבדו ושנזכה בע”ה יתברך לרדיו שאינו “רדיו ירושלים” אלא ברדיו שמשדר מירושלים לאומה העברית כולה.
והנה שיר לפתיחת שבוע מוצלחת. יהורם גאון עם “כל הכבוד לשר”. לא יודע מתי זה צולם אבל הערכה שמדובר על 25 שנה, שווה ולו בגלל הנופים של הר ציון, הסינמטק, ממילא וכל אגן העיר העתיקה, לפני הפיתוח. אני מכריז בזאת על תחרות זיהוי נופים, נא לציין את האתר+הזמן בקליפ. המצטיינים בזיהוי יזכו בחנייה חינם בקרתא. בשבת. שבוע טוב.

גורלו של קולנוע סמדר נמצא כרגע על כף המאזניים, התושבים התעוררו ויש כל מיני רעיונות ויוזמות באוויר להציל את הקולנוע היפה והמיוחד הזה. תרומה משמעותית למערכה תתווסף ביום שלישי הקרוב בדיון של וועדת השימור העירונית. אם ועד עובדי עיריית ירושלים לא יחליט להשבית את העיר על שטויות, הוועדה צפויה להכניס את המבנה לכרטסת השימור העירונית ובמידת האפשר גם לשמר את ייעוד המבנה לשימוש תרבות, ספציפי עד כמה שניתן. המשמעות: במקום שהמבנה יימכר למרבה במחיר שיגיש מיד תכנית להקמת “נאות סמדר” או NEOT SMADAR, בניין רפאים יוקרתי ומגעיל- הניגשים למכרז יידעו כבר עכשיו שהאפשרויות למקסם רווחים על גוויית קולנוע סמדר הן מוגבלות מאוד. ובנימה אופטימית זו אשלח אתכם לקרוא את גז מזגנים ב”כל הזמן”, חידוש מרענן, שבת שלום.

עדכונים ותוספות שהגיעו למייל האדום: 

מחר בשעה 17:30 תקיים המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה משמרת תמיכה בשוטרים שמאבטחים את חניון קרתא. הפעילות בשיתוף פורום הארגונים לירושלים חופשית, נפגשים בכניסה לחניון.

מומלץ להביא שלטים “מחזקים את ידי המשטרה, ירושלים חופשית”.

ביום א’ 30-8-09 תתקיים גם ישיבת נציגי פורום הארגונים בו אנו חברים עם השר לביטחון פנים אהרונוביץ. הפגישה נערכת לבקשת השר, לאחר שהתנועות מחו על כך שנפגש עם אחד מנציגי העדה החרדית שקרא מפורשות להפעיל אלימות כנגד שוטרים בהפגנות האחרונות.

ביום א’ יתקיים גם אירוע בגינות העיר להצלת קולנוע סמדר שיכלול הקרנת סרט תחת כיפת השמיים.

ועוד ביום א’:

נקיים פעולת מחאה נגד ההפרדה הכפויה בחסות התחבורה הציבורית. עצוב, אבל פעולת המחאה תכלול פשוט נסיעה בקווים אלו לנווה יעקב, והתנגדות – ללא אלימות – להפרדה. תדריך בשעה 8:00 בכיכר ספרא ומשם נסיעה בקווים השונים.  המחאה - בשיתוף דתיים המתנגדים להפרדה - “נאמני תורה ועבודה”, “ירושלמים” ועוד. 

אז מי אמר שמשעמם פה?

יומיים אחרי הפעלת ה”פעימה הראשונה” של אגד ותכנית אב לתחבורה, ראשונה מתוך ארבע פעימות שנועדו להכין את העיר להפעלת הרכבת הקלה. מי נדפק? מי הרוויח? עוד לא ברור. תתחילו להציף. ההתנסות האישית שלי: קווי ה-70 שרצים על דרך חברון מגבירים את התדירות למרכז העיר. יש מפות ולוחות זמנים בתחנות שזו קפיצת מדרגה והמת”צ מתחיל לקבל צורה נורמלית. רק לסגור את הפנייה לרכב פרטי לרחוב דוד רמז (תיאטרון החאן) והפינה סגורה.

חסר לי פרסום, פרסום ועוד פעם פרסום לתושבים. לא מבין מה הקמצנות בעניין. אמנם ראיתי מסביר מטעם אגד יושב משועמם בתחנת אוטובוס אבל זה לא זה. חייבים לדחוף את זה קדימה לצרכנים המבולבלים. ולשאלת מיליון הדולר: מתי לעזאזל יהיה גם כרטוס חכם באוטובוסים והנהג יתעסק בלנהוג במקום להיות חשב כללי בנוסף.

עניינים אחרים:

האם סמדר תהפוך להפועל קטמון? תשובות באתר הזה.

עסק ירושלמי חדש מציע קינוחים ועוגות לאירועים. טעים לאללה. כן, אני מקדם פה מקורבים.

רשימת פתוח בשבת שגיבש פורום הארגונים למען ירושלים החופשית, או בשמו השני: אודי הורוביץ. (PDF).

אני מניח שאני לא מחדש דבר לאף אחד מהקוראים באמירה שאנחנו עם שמכור לפאניקה. קצת לחץ, אוייב מדומיין (או אמיתי לפעמים) ואנחנו כבר נדע להפיק מזה דרמה טובה. אם אפשר להכניס מוטיב של “העולם כולו נגדנו” זה בכלל יהיה נהדר. ממש לא חשוב מה הסיבה לפאניקה ולתחושת החירום: שפעת חזירים, קסאמים, גרעין איראני או תחקיר לא רציני בעיתון שבדי נידח. אנחנו נסתדר תודה.

לא היה קל לפתוח עיתון בשבוע האחרון. כותרת אחרי כותרת על מקרי רצח וגל אלימות ותחושה שעוד רגע והפכנו לסדום ואיפה המשטרה האימפוטנטית? והשר פולישוק אהרונוביץ’? אינם מסוגלים לתת תשובות. וההצעות לסדר שעולות בשבוע כזה: משטרות עירוניות, הגדלת תקציב המשטרה, אימוץ שיטת ג’וליאיני “האמיתית” ומיד דיון הנגד: האם ג’וליאני אכן הפחית את הפשיעה בארה”ב, וכמובן שהכל צריך להתחיל מהחינוך ומהטרקטורון בחוף ואולי בכלל צריך ליישם כאן עונש מוות. אני לא חושב שיש הצעה שלא עלתה כאן בשבעת הימים האחרונים. ככה זה כשהמדינה בפאניקה.ולא שמשטרת ישראל עושה חיים קלים לבסס את הדיון על עובדות ולא על תחושות. לפי הדו”ח השנתי של המשטרה לשנת 2007  יש ירידה משמעותית במספר מקרי הרצח והניסיונות לרצח. מ-182 מקרי רצח ב-2006 ל-132 מקרים ב-2007. בדו”ח של 2008 מספר מקרי הרצח עולה ל-175 ובאורח פלא גם מספר המקרים ב-2007 מגיע ל-175. לא ברור מה פשר העניין הזה וכיצד בדו”ח אחד המשטרה מציינת מספר כזה ובשני מספר אחר. בכל אופן נתייחס ל-175 מקרים. שיא מקרי הרצח בעשור האחרון היה אגב ב-2001 ועמד על 234. יש ירידה גם בשאר נתוני הפשיעה (גניבות רכב, פריצות) אבל תמיד אפשר לטעון שהאזרחים פשוט הפסיקו להתלונן מחוסר אמון במשטרה ולכן הירידה. במקרה של תלונות על רצח אני לא חשוב שזה המצב ואכן יש ירידה. אבל מספרים כאלו לא אומרים כלום אלא אם כן הם מכויילים. שיעור מקרי הרצח ל-1000 נפש עומד על 0.023, שזה לפי  NationMaster  נמוך מארה”ב, פולין או פורטוגל,  אבל עדיין גבוה מאנגליה, גרמניה או איטליה.

מה זה אומר? שמשטרת ישראל היא גוף מקצועי לעילא ולעילא? לא. שישראל היא המקום הבטוח עלי אדמות? לא. שאין יותר מה לשפר בנושא בטחון הפנים ושלטון החוק? ממש לא. אבל זה אומר שמצבנו הוא ממש לא מה שהשתקף פה בשבוע האחרון. עם כל התיאוריות והדיון של ג’וליאני כן או לא- מדינת ישראל היא עדיין מקום הרבה יותר בטוח מניו יורק סיטי. מה שמדאיג אותי הוא השילוב בין פאניקה ציבורית ובין שר לבטחון פנים מ”ישראל ביתנו”, תחושת חירום (מדומיינת לרוב, כמו עכשיו) היא קטליזטור נהדר לצעדים שיפגעו בזכויות הפרט. הרי צריך שמישהו “יעשה סדר”. בקיצור, כמו במקרה הפרטי של ירושלים, גם למדינת ישראל יש בעיות אמיתיות בתחום הפשיעה ויש המון מה לשפר. עם זאת, הדימוי שנוצר למצב הקיים מקצין את הבעיות עד לכדי כאוס חסר תקנה ומונע כל דיון אמיתי, מבוסס עובדות, על פתרונות לבעיות האלו.

ואם כבר פאניקה וירושלים, נראה לי שמה שהתקשורת הארצית הפנימה, שמשהו מתחיל לזוז בירושלים, לא חדר למערכות המקומונים. בכל הקשור ליחסי חרדים-שאינם חרדים העיתונות המקומית עדיין חיה את ימי לופו-פולק ומתנהגת כאילו אנחנו מיעוט נרדף. תרשו לי להיכנס הפעם ב”ידיעות ירושלים” שאני חושב שעושה כאן עבודה גרועה במיוחד. שמתי לב לזה בימי ההפגנות על חניון קרתא, עם כל מיני מעשיות מצוצות מהאצבע על התחממות הקרב דווקא כשבשטח נרשמה רגיעה. הנה עוד שתי דוגמאות: אחת האפשרויות למיקום בתי קולנוע, מצרך שהופך נדיר בעירנו, היא מתחת לארנה שתיבנה בקרוב. ב”ידיעות ירושלים” החליטו שהחרדים צפויים להתנגד מכיוון שבתי הקולנוע יפעלו בשבת וזו הפרה של הסטטוס קוו. ציטוט? ביסוס? מה פתאום. דוגמא נוספת, מתחם גבעת האנטנה בבית וגן. קרקע שמינהל מקרקעי ישראל הוציא לשיווק לא מזמן. ב”ידיעות ירושלים” טוענים שזה “המתחם הלוהט הבא בקרב בין חרדים וחילונים בדרום מערב העיר”. אמת? ממש לא. גבעת האנטנה היא כאמור בבית וגן, גם המינהל הקהילתי “יובלים”בעד התכנית משתי סיבות: הורדת הביקוש למגורים בקריית היובל בקרב חרדים ומציאת פתרונות לסוגיית מבני הציבור במסגרת המתחם. ציטוט של תושב קריית יובל שהוא נגד התכנית? אין צורך. הכתבים הנכבדים קבעו שכך הדבר.

אז גם כאן, לא נפתרו כל הבעיות בין חרדים ושאינם חרדים בעיר, צריך להפסיק את הזליגה לשכונות לא-חרדיות, להוציא מוסדות חרדיים משכונות חילוניות ולשמור על ההפרדה. העבודה נעשית והדרך עוד ארוכה בעניין הזה אבל מכאן ועד לשרטוט כל העיר כמפת קרב גדולה בין חרדים ושאינם חרדים ולראות כל פתיחת קולנוע או מכרז על קרקע דרך הפריזמה הזו, בלי לבחון או לבסס את הטענה- זה חוסר מקצועיות וחוסר אחריות. ואם כבר נתונים, אז בקריית היובל יש סה”כ 17,000 בתי אב. מתוכם כ-400 בלבד חרדים, מתוך החרדים כ-200 בלבד בשכירות. זו תמונת ההתחרדות כרגע. נכון, זה מבוסס על נתונים המינהל הקהילתי שאינו אובייקטיבי אבל לפני שנכנסים לפאניקה חשוב שנזכור שזו תמונת המצב. בכלל, כל הטיפול בסיקור של התחרדות העיר הוא בעייתי בעיני. הצד שלנו נוטה הרבה יותר לפאניקה ולהפרכת נבואות זעם באוויר. הבעיה היא שאנחנו גם רצים להגשים אותן מיד. רמות מתחרדת? קדימה לעזוב. לא משנה העובדות. החרדים די מרוצים מההתנהגות שלנו. הם נוטים להכריז על שכונה כ”מתחרדת” ולהצהיר שבעוד 10 שנים קריית יובל תהיה חרדית. מי שעושה להם עבודה קלה ונכנס לפאניקה מההכרזות שלהם זה אנחנו.

דוגמה לכך נתן פרופ’ שלמה חסון באחד ממאמריו על המאבק על הצביון התרבותי של ירושלים. אחרי נפילת טדי ב-1993 החרדים חגגו וקיבעו את דימוי ירושלים כ”עיר הקודש והמקדש”, התקשורת החילונית, המקומית והארצית, השלימה עם הדימוי הזה ולא ניסתה להפריכו. אני חושב שלא רק שהיא השלימה איתו- היא העצימה את הדימוי הזה וחיסלה לחלוטין כל דימוי אחר של ירושלים. הגיע הזמן שנפסיק לרקוד לפי החליל שלהם ושננסח דימוי חדש לעיר, שקרוב יותר למציאות. דימוי שלא מתעלם מהבעיות האמיתיות של העיר אבל גם לא הופך אותן לחסרות תקנה.

עוד חבר שלי עוזב את העיר סופית, אחרי שנה של מגורים ברמת גן הוא קנה בכפר יונה. במקרה שלו, העזיבה הביאה גם לעזיבת ההורים- אחרי שאחיו ואחותו עזבו לפניו. קבלו טור פרידה:

היי חברים יקרים,

היום לקחתי יום חופש מהעבודה, על מנת לעזור להוריי במעברם מירושלים למודיעין. אומר את האמת שכמעט הזלתי דמעה. בסופו של היום הזה ניתן לומר שתם עידן משפחת סבן בעיר הקודש. אחרי הכל ישנם לא מעט אנשים כאן שכבר עזבו את ירושלים, אך אף לא אחד מכם נשאר ללא אחיזה משפחתית בעיר. קצת היה לי קשה להיפרד מהבית שברחוב גואטמלה, וכמו כל אחד עם ילדות ממוצעת גם לי היו שם לא מעט זכרונות. שם נאמר לי שעשיתי את צעדי הראשונים, שם זרקתי מיקסר על אחי הגדול ושיחקתי עמו פנדלים בין המרפסת לסלון, שם אכלתי ממטעמי אמי, שם למדתי לבגרויות, שם אמא שלי צעקה לי שנייה לפני שאני יוצא “תשתה תה, חם בחוץ ! ” וזאת בנוכחות גימון וגידי, לשם גם חזרתי כל חופשה במשך חמש וחצי שנים במהלך פרק הצבא בחיי, שם גם למדתי קצת לתואר כשהייתי רוצה שקט, שם גם הכרתי חברים נפלאים שכמוכם, ולא הרחק משם גם הצעתי נישואים לאישה של חיי . . .

גם בשנה האחרונה שכבר עזבתי את העיר תמיד ידעתי שיש מעין “home base” בכל פעם שהגעתי לביקור בעיר. אפילו השארתי את מקום המגורים שלי בתעודת זהות בירושלים בשביל הבחירות (ובשביל פוני). אך כל זה ישתנה מעכשיו. קצת מוזר ואפילו אירוני ששבוע לפני שאני עוזב את רמת גן ועובר לכפר יונה, לבית אותו קניתי ביחד עם אשתי, אני נרגש ומעט עצוב יותר דוקא מהמעבר של הוריי אל עבר השפלה. אז אמנם תמיד כשאציג את עצמי אומר שאני “ירושלמי שגר ב. . .” ועדיין האהבה לקבוצות הספורט בעיר תישאר עמי לעד - בית”ר בכדורגל והפועל בכדורסל, דבר שאני מוכרח לומר לכם קשה מאוד להסביר ל”תל-אביבניקים”- אך עדיין נדמה לי שגם אני, כבר אדע שבכל פעם שאגיע לירושלים לבקר את החברים המעטים שכן נשארים בעיר (שעל זה -  אותם אגב אני מעריץ מאוד - בעיקר אחרי שאני יודע מה השפלה יכולה להציע) או שאגיע למשחק של הפועל במלחה , אדע שבניגוד לליגיונרים האחרים שגרים מחוץ לעיר, לי כבר אין “בסיס אם”. את סימני השבירה הראשונים האלה ראיתי שבוע שעבר כשהחלטתי לא לחדש את המנוי הקבוע במלחה. או יותר נכון לעשות “הפסקה” של שנה. הסיבה הרשמית לזה היא הקבוצה הגרועה שהולכת להיבנות השנה והעובדה שמעתה יש לי ולאשתי משכנתא על הראש אבל אולי הסיבה האמיתית היא כל מה שנכתב כאן. . .

                                                                        שלכם,

                                                                        תומר סבן, זה שגר פעם שירושלים.

חבל ועצוב על עוד אחד שעוזב, במיוחד למטרופולין תל אביב. אם כבר מנתחים את הסיבות אז במקרה הזה מדובר בתעסוקה ובאיכות חיים, לא קשור לדיור ולתרבות. המקרה של תומר מחדד אצלי שתי נקודות: האחת, יש לנו הטייה בשנים האחרונות לכיוון הסטודנטים בכל פעם שמדברים על צעירים. אנחנו לא מתייחסים כל כך למסיימי תואר ולמשפחות צעירות שהן האוכלוסייה הקריטית. נכון שאם מספר הסטודנטים יהיה גדול יותר גם תגדל הכמות הפוטנציאלית שתישאר בעיר לאחר מכן אבל חייבת להיות תכנית עבודה לקבוצת הגיל 27-35. הנקודה השנייה- הירושלמים. גם אותם אנחנו נוטים לשכוח וחושבים לפעמים שאם יגיע סטודנט מחולון או באר שבע ללמוד כאן זה יפצה על ירושלמי שעוזב. המקרה של תומר מוכיח שזה לא נכון. אם הירושלמים בעצמם עוזבים- קשה לשכנע מישהו מבחוץ שזה מקום מגניב ובנוסף, אחרי שכל הילדים עזבו- ההורים מוכרים את דירת ה-5 חדרים בירושלים וקונה דירה קטנה במודיעין או תל אביב להיות קרובים לילדים. ואם כבר מחפשים פתרונות, ועדת הפיתוח הכלכלי והתעסוקה של עיריית ירושלים (יש דבר כזה) שבראשה עומד רה”ע תתכנס היום בשעה 16:00 בקומה 6, נושא הדיון: דיור בהישג יד. את סדר היום תוכלו למצוא כאן (זהירות PDF).

חסד גדול עשו בני הזוג שמחה וגינה רותם עם העיר ירושלים. השניים עתרו לבית המשפט נגד השימוש במתחם הרכבת לאירועים המוניים, בניגוד למצב המותר על פי חוק ובית המשפט קיבל את טענתם. מעבר לעובדה שאולי יש כמה בעלי פאבים ליגה ד’ במתחם הזה שאולי ממורמרים הרי שהמרוויחה הגדולה בעניין היא העיר ירושלים. אחרי שנים של זליגה, שלא לומר דחיקה, של אירועים המוניים ממרכז העיר דרומה אל מתחם הרכבת ועמק רפאים (בעידוד הממשל החרדי הקודם) האפשרות הזו נחסמה והאירועים הגדולים מתחילים לחזור למרכז העיר. דוגמאות: הקונצרט החגיגי בכיכר ספרא בערב יום ירושלים, שדרוג בריכת הסולטן ומיצוי אפשרות השימוש המותרת בה על פי הוראת בית משפט (20 לילות בשנה), הקרנות סרטים במרכז העיר במהלך הפסטיבל ולא ברכבת כפי שהיה בשנים עברו והנה לנו עוד דוגמא: פסטיבל הבירה הירושלמי המעולה שיתנחל השנה בגן העצמאות ולא על האספלט של הרכבת. מיקום הרבה יותר טבעי וראוי ל-100 סוגי הבירות ול-100,000 הליטר שיישפכו שם. העסק הזה מתרחש בשבוע הבא ברביעי-חמישי 26-27 באוגוסט והכניסה היא 25 ש”ח למחזיקי כרטיס ירושלמי. כן, גם אני עדיין לא הבנתי את הקטע של הכרטיס הזה. שיהיה. חוצמזה יהיו הופעות של הדג נחש, מוקי ושות’.  אז יאללה לרשום ביומן וקדימה לעבודה.

הייתי כותב משהו על הקשר בין התפוררות שלטון החוק ובין ההתרפסות בפני קבוצות אלימות אבל בן כספית הוציא לי את המילים מהפה ב“מעריב” הבוקר. כספית קצת מפספס את גישת ג’וליאני שכל אחד קורא לאמץ כאן מתחת לכל עץ רענן. הבעיה היא לא כסף אלא ניהול. למשטרה יש ים של כסף, השאלה היא מה עושים איתו. כל עוד לא בונים מערכת המבוססת על איסוף נתונים שיטתי, מעקב שוטף ו- ACOUNTABILTY של מפקדי המחוזות גם חמישה מיליארד שקל לא יעזרו פה. גם עומר כרמון כתב יפה על התעוררות רוה”מ והנשיא כאשר מעשי האלימות הגיעו לצפון תל אביב, אם זה היה בנתניה זה היה אייטם טוב בתכנית סאטירה, כי זה פריפיריה ושם זה בסדר. אבל בעיר הלבנה? ה’ ירחם. אגב, לי אין שום בעיה שגומא אגאייר, המושיע החדש של בית”ר, מואשם בנהיגה תחת השפעת מריחואנה כפי שנחשף הבוקר בספורט ידיעות הצהוב. עוד לא ראיתי עשרה חבר’ה מעושנים מגראס מפרקים מישהו במכות והורגים אותו. תחת הסם החוקי המכונה אלכוהול זה קרה ויותר מפעם אחת.

יש גם חדשות טובות לפעמים. שבעה גני ילדים חרדיים פעלו בקריית היובל בשנה האחרונה. בשנת הלימודים הקרובה יישארו רק שניים מהם בשכונה. היתר ישוכנו בבית וגן. איש בשכונתו, לפי אמונתו. ככה צריך. יחד עם ביטול מכרז שטרן זה צעד משמעותי לשכונה שמציינת שנה למאבק על צביונה החופשי.

באחד הימים השבוע, אחרי לילה ללא שינה, בעודנו מנסים לתפוס תנומה קצרה מתחת לרשת צל בשמש של צאלים, שאל אותי אחד החיילים: “תגיד, איך זה שאנחנו בצאלים תמיד או בדצמבר או באוגוסט? בשיא הקור או בשיא החום,  הבסיס הזה לא עובד כל השנה?”. אמרתי לו שהוא צודק ולכן השנה נגיע לאימון נוסף והפעם באוקטובר.  צה”ל מתאמן יותר וזה טוב אבל כמות היא לא ערובה לאיכות. שבוע מילואים השאיר אותי עם כמה תובנות:

1. לאף אחד אין באמת מושג מה עושים עם הנדסה. השריון יודע קצת יותר טוב, החי”ר-כמעט ולא וחבל. אני מניח שחלק מהעניין נובע מכך שגם להנדסה לא ברור תמיד מה עושים איתה.

2. תחבולה- בכל התרגילים שעשינו השבוע האויב תמיד הגיע מאיפה שצפינו, אני מניח שגם אנחנו הגענו מאיפה שהם חשבו שנגיע. לאן נעלם השימוש בעקרון המלחמה הוותיק הזה?

3. ימ”ח- שביזות קשה מציפה אותי ביום הראשון למילואים, יום החתימות והזיוודים והסחבת האינסופית שנלווית לתהליך הזה. בכל יום ראשון כזה אני שואל את עצמי האם אנחנו גדוד המילואים הראשון שמתגייס לאימון, שאם לא כך הדבר- למה נזכרו “להפשיר” את הרכבים רק בצהריים ולמה אין מי שיחתים על ציוד קשר ולמה ולמה ולמה. היום האחרון למילואים הוא יום יותר אופטימי, כולם רוצים להיפטר כמה שיותר מהר מהציוד שהם קיבלו ביום ראשון וללכת הביתה. מה שאומר שהבא בתור שיקבל את הנשקים, האפודים והרכבים שזיכינו ביום חמישי יקבל אותם במצב די זוועתי וכך זה שיקבל אותם אחריו ואחריו וכך תמיד מגיעים לאימון עם נגמ”שים שנתקעים ונשקים מטונפים שלא יורים.  הפתרון שלי לעניין הוא די פשוט- אני רוצה להתאמן עם הציוד שיש לי בימ”ח. עם הציוד שאיתו אצא לצו 8 הבא, לא להשאיר אותו במוזיאון באחריות הנגד אלא שיהיה אצלי, תמיד, באימונים, בתעסוקות. יהיה לי הרבה יותר פשוט למשוך ציוד ביום הראשון ולבזבז פחות זמן על שטויות ואקדיש יותר תשומת לב לזיכוי ביום חמישי כי זה שלי ולא ציוד “זונה” שכל הצבא מתאמן עליו. ככה גם חסכנו הפתעות- חייל יודע בדיוק מה יש לו בקיטבג ולא מגיע למלחמה ומופתע מאפוד “חזייה” או שאר ירקות.

ירון לופו, חבר טוב, עורך ב-NRG ופליט נוסף מטיסת ה-13 באפריל לשרלרואה עם כתבת הנצחה נוספת למשה אסולין.

אני בחופשה קצרה לפני חזרה לחום האימים של צאלים ורציתי לכתוב כמה מילים על נושא שלא ממש הספקתי לגעת בו השבוע. ביום רביעי שעבר טבע משה אסולין בחוף הים בתל אביב. אין אוהד אחד של הפועל ירושלים שלא מכיר את הפנים של משה מההסעות, מאחורי הספסל, עם מצלמת וידאו, בכל אירוע בכל מקום. משה היה מהטיפוסים שיכלת לפגוש משוטט על חוף הים בניצנים או חוצה את צומת פת בשתיים בבוקר וזה יהיה הכי טבעי שתפגוש אותו כי הוא פשוט חלק מהנוף.

בבוקר של גמר גביע יול”ב בשנת 2004 הגעתי עם עוד אלפי אוהדים אדומים לשדה התעופה, מצפים למשחק שייערך באותו הערב בשרלרואה, בלגיה. את הדיל למשחק רכשנו כמה ימים לפני באמצעות חברת נסיעות רשלנית שלא נזכיר את שמה. מהר מאוד התברר לנו שהטיסה היא ב”אובר בוקינג” ולא כולם יעלו עליה. היינו חמישה, החלטנו ששניים יעלו על הטיסה ושלושה יישארו בארץ עם נציגי החברה, למציאת פתרון. הטיסה כבר המריאה לבלגיה, הסוכנים ניסו למצוא פתרונות ואנחנו ישבנו על המזוודות מיואשים מה, שוקלים לאיזה חבר להתקשר כדי לראות את הגמר ההיסטורי בטלוויזיה בערב. “איזה ברור שמשה יעבור כאן”, אמרנו ואכן משה עבר, רבע שעה אחר כך, נכנס אל הטרמינל עם תיק קטן על הכתף. הוא קם בתשע בבוקר והחליט לטוס לראות את המשחק. היה כבר קרוב לאחת עשרה. משה ניגש לדלפקים וקנה בקלילות כרטיס טיסה לפריז. סוכני הנסיעות בישרו לנו כמה דקות מאוחר יותר שזו תהיה גם הטיסה שלנו. מה נעשה מפריז? איך נגיע בזמן למשחק? לא היו תשובות. אנחנו סמכנו על משה. עם הנחיתה בפריז הסוכנים ניסו לבדוק אופציה של רכבת, זה היה יקר ולא יעיל. משה מצא מיד נהג ישראלי, התמקח איתו וסגר על מחיר טוב + כניסה למשחק+ חזרה עם רכב מלא נוסעים לפריז (וכך היה). סוכני הנסיעות הבינו שמשה מנהל את העניינים מעכשיו. שעה לפני פתיחת השערים הגענו לשרלרואה, אחרי יום מורט עצבים. הודות למשה זכינו לראות את אחד המשחקים המדהימים בחיינו.ככה הוא היה, תמיד עוזר, תמיד שם.  יהי זכרו ברוך.

הודעה מהבית הפתוח:
עקבות רציחתם ופציעתם של בני הנוער באגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים, והטרנסג’נדרים במוצ”ש תתקיים משמרת אבל בכיכר ציון, ירושלים
בשעה 17:00, היום, יום א’
ניתן להגיע לבית הפתוח לפני המשמרת על מנת להכין שלט

באותו זמן יתקיימו משמרות אבל נוספות ברחבי הארץ-

* שדרות רוטשילד, פינת נחמני, תל-אביב

* חיפה: “אשה לאשה” מארגנות הפגנה/עצרת אבל במרכז הכרמל בשיתוף עם אסוואת, הפורום החיפאי ופורום אדום-ורוד של חד”ש. פגישה לתכנון אירועי האבל והמחאה תתכנס באשה לאשה בשעה 13:00.
ההפגנה במרכז הכרמל תתקיים במקביל לעצרות האבל בת”א ובבאר שבע בשעה 17:00.
פרטים ליצירת קשר - אישה לאישה: 048650977

* באר שבע: תהלוכת אבל בשעה 18:00 נפגשים ברחבת קריית הממשלה וצועדים לכיוון סניף האגודה בעיר העתיקה.
ניפגש לפני כן בשעה 14:00 בסניף להתארגנות לוגיסטי.
סניף באר שבע פתוח בשבוע הקרוב 24 שעות, אפשר להגיע או להתקשר: 08-6654325

****************

הלוויה של ניר כץ, בן 24, המדריך ב”בר נוער”, תתקיים בשעה 18:30 בבית העלמין במודיעין
אוטובוס (בחינם) יוצא בשעה 17:30 מגן מאיר, ת”א