ירושלים האחרת

בהפגנות החרדים נגד אינטל הם חיזקו אצלי שתי נקודות. הראשונה הוא חוסר הנכונות של הציבור הזה להפנים כי אחרי 15 שנה ירושלים אינה תחת שלטון חרדי. נבחרי הציבור שלהם אמנם חלק מהממשל העירוני אך אינם לשון המאזניים בו. הנקודה השניה הוא חוסר היכולת של חלקים נבחרים בציבור הזה להתעלות מעל אינטרסים פנימיים ולהכריע לטובת אינטרס הכלל. לא שמשהו התחדש לי, רק התחדד לי.

שני אירועים חשובים יהיו פה במהלך הסופ”ש. הראשון הוא מופע סאטירי של בוגרי ניסן נתיב שיתקיים בבית טיילור בקריית היובל. תקדים מצוין שבעקבותיו יש לקוות יתנו לכל קהילה בעיר לחיות את חייה לפי תפיסת עולמה, שזה אומר לתת לחילונים לראות סרטים בערב שבת גם במבנים ששייכים למינהל הקהילתי ולא רק בבתי קולנוע ובסינמטק.  האירוע השני הוא צעדה מכיכר פריז לכיכר ציון של כל מי שירושלים החופשית קרובה לליבו. דבר אחד לא אהבתי באחד המיילים שבישרו לי על ההפגנה וזה השורה: “מיום ליום נראה שהציבור הפלורליסטי בעיר מאבד מכוחו”. 

אולי מספיק עם התבוסתנות? מי בדיוק מאבד מכוחו? מה עוד צריך לקרות כדי שנפנים שאנחנו הרוב כאן? ההפגנה הזו חשובה מאוד אבל נקודת המבט צריכה להיות אחרת. הדבר שהחרדים הכי רוצים הוא שנכריז על שוכנה כ”מתחרדת”, כי הם עושים את זה עוד לפני שמשפחה חרדית אחת רוכשת דירה בשכונה לא חרדית וממתגים שכונה כ”חרדית” גם כשהם מיעוט. אנחנו מסכימים לדימוי הזה גם כשאנחנו הרוב. קריית יובל רחוקה מלהתחרד וגם שכונות אחרות. זה לא אומר שצריך להפסיק לפקוח עיניים אבל זה אומר שצריך להיות מאוד זהירים בשימוש במושג הזה. ברגע ששכונה מקבלת את החותמת “מתחרדת” זה מבטיח שזוגות צעירים לא-חרדיים יפסיקו להתעניין בה למגורים ומשם הדרך להתחרדות אכן קצרה.

ומי שמצב העניינים שכנע אותו לצאת לפעולה הנה שיתוף פעולה מעניין: רוח חדשה, התעוררות (זו לא טעות דפוס), PRESENTESE ועוד כמה קרנות פותחות תכנית עמיתים ליזמים חברתיים. ההכשרה תימשך חמישה חודשים והתכנית כך מבטיחים המקורבים תהיה איכותית. להרשמה נא להיכנס לקישור הזה.

שכונת גילה עלתה השבוע לכותרות אבל לצערי לא מהסיבה שאני חושב שזה מגיע לה. הפקדת התכנית ל-900 יחידות דיור במורדות גילה לא תעלה ולא תוריד דבר בכל הקשור לחלוקת העיר בעתיד וההתעקשות הזו קצת מעלה את החשש שהממשל האמריקאי הנוכחי לא באמת מבין מה קורה פה. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על כנס תושבים שהתקיים בגילה. מזה כמה חודשים שאני עוקב אחרי הנעשה בגילה, פורום תושבים ערני מזהה נכון את התהליכים שמתרחשים בשכונה- הזדקנות, התרוקנות והחלשות סוציו-אקונומית. התהליכים האלו עדיין בראשיתם אבל יש מי שמודאג מהם ובצדק. עוד 2,400 יחידות דיור שיתווספו לגילה בעשור הקרוב מדאיגות אותם בעיקר באשר לזהות המתאכלסים. אני מאוד מתחבר לדאגות האלו, בהמשך לדברים שכתבתי בעבר. גילה מציעה היום דיור בר השגה בירושלים עם מחירים שטרם חצו את קו השפיות. היא זולה יותר לא רק ממרבית שכונות העיר אלא גם מהעיר מודיעין, ובכל זאת כאשר זוג צעיר ירושלמי ידרש לבחור בין מודיעין לגילה סביר להניח שהוא יבחר בקניון מודיעין מאשר באפטאון גילה. כמו יתר השכונות הוותיקות של ירושלים, גם גילה זקוקה להתחדשות, האוכלוסייה עברה שלב, ילדי המתאכלסים הראשונים כבר סיימו תיכון, בתי הספר מתרוקנים וצריך דם חדש. גילה, כמו יתר שכונות הטבע בעיר, לא מתוכננת טוב מבחינת עירוב שימושים, הפרדה בין מגורים למסחר והעדר מוחלט של פונקציות תרבותיות או שימושי תעסוקה מהשכונה. עדיין, יש לה נתונים טובים יותר מאשר פסגת זאב לדוגמה. הקרבה לדרום מערב העיר, ההערכה של כביש בגין שיגיע עד לשכונה בתוך מספר שנים, הנוף והפוטנציאל לטיילת יפה יכולים להפוך את השכונה למבוקשת.
ביום שני האחרון הלכתי למרחב הפתוח שארגנו פורום התושבים, המינהל הקהילתי והמרכז הבין-תרבותי בירושלים. מילה אחת על מה זה מרחב פתוח: כנס בו כל אחד יכול לפתוח קבוצת דיון על כל נושא והממשתתפים רשאים לנוע בין הקבוצות עד שהם מגיעים לדיון בו הם משפיעים. את התוצרים מסכמים וכך נוצרים צוותי עבודה להמשך. בחזרה לגילה,  הגיעו כ-200 תושבים אחרי שיווק מסיבי, קצת מעט מדי לטעמי אבל היה יפה לראות אנשים שאכפת להם מהמקום שהם חיים בו ומוכנים לקחת אחריות כדי שהדברים ייראו טוב יותר. נכנסתי לקבוצה שדיברה על המרחב הציבורי שישבו בה כ-50 איש ששפכו את מה שהיה להם על הלב: הבקשות שלהם מהעירייה תמיד נופלות בין הכסאות (הדשא באי תנועה זה אגף שפ”ע, הדשא על המדרכה זה תברואה, או ההפך), שאין ספסלים לשבת בהם ברחוב, אין אחריות ברורה על ניקיון השצ”פים, פינוי גרוטאות ומפגעים, מעברים בין בניינים עם זיקת הנאה לציבור שהפכו למזבלות. כל הטענות המוכרות כלפי העירייה בנושא ניקיון ואחזקה ומה להגיד- האנשים צודקים. הדרך הכי טובה לסמן לאנשים שמשהו טוב קורה בעיר זה דרך המרחב הציבורי. זה כלל ידוע מאז ימי העולם העתיק- שלטון מביא איתו נורמות וערכים שמגולמים במבנה העיר (קרדו ודקומנוס), כך ליסבון אחרי רעידת האדמה, רומא של הקונטרה רפורמציה ואינספור דוגמאות אחרות (ותודה לפרופ’ רוני אלנבלום, ערים היסטורית א’+ב’…). גם ירושלים מכירה טוב את השיעור הזה עם התחדשות מרכז העיר בשנים האחרונות. ככה מסמנים לתושבים ולמגזר הפרטי שהם רצויים ושהעיר פתוחה לעסקים. אין מנוס מכניסה מסיבית למרחב הציבורי ולתהליכים של התחדשות עירונית בשכונות הוותיקות על מנת להפוך אותן לאטרקטיביות עבור הדור הבא.

סתם הערות לסדר:

1. לבעוט בסרבנים ולסגור את הברז לישיבות ההסדר הממרידות.

2. מנחם בן פתח בלוג ובני ציפר מיד הגיב. לשניהם עקרון אחד בכתיבה וזולתו אינם מחזיקים בשום עיקרון- תמיד לעצבן ולהיות נגד. שניהם ראויים זה לזה.

3. בדו קרב המזרחי במשפחת פרץ, בין קובי למשה אני לטובת משה. לגמרי.

לא יודע מה קורה אבל נראה לי שהכל הפוך לאחרונה, אולי זה רק אני, דוגמאות:

א. תכנית הבוקר בגל”צ עם ניב רסקין (לא בחירה טובה בעיני) מקדישה 10 דקות לראיון מאולץ עם העורך הראשי של “האח הגדול”. החדשות עברו לדווח על הריאליטי במקום על המציאות. הפוך.

ב. המשך תכנית הבוקר, נבחרת ניו זילנד עולה למונדיאל, לפני עשרים שנה השתעשעו כדורגלני ישראל בעמיתיהם הניו זילנדים במסגרת הבית האוקיאני. מאז, עברנו לאירופה והלכנו אחורה. למה הניו זילנדים הצליחו ואנחנו לא? כי הם עושים הכל הפוך. אין שם שטרן חלובה או לוזון או גברי לוי או איצ’ה או כל מיני עסקנים בלירה. מאמנים שם לא הולכים לבאבא רנטגן, שחקנים לא מאמינים בקמיעות או בחארטות אלא בעבודה קשה לאורך זמן. הפוך מאיתנו.

ג. איך זה שדווקא בעידן שבו אישי ציבור מואשמים ומורשעים בשחיתות בשיעורים יפים, שרים לשעבר הולכים לכלא, נשיא לשעבר במשפט על אונס וראש ממשלה עם המלצות לכתבי אישום, איך זה שדווקא בעידן כזה, ללא מורא וללא משוא פנים, יש עיתונאים בכירים שתומכים בפיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה והחלשת מערכת המשפט? זה כלב השמירה של הדמוקרטיה? יותר דומה לפודל.

ד. ואיך זה שמדינה בעלת שיעורי זיהום אוויר גוברים ושתלויה בנפט לאספקת אנרגיה לא מסוגלת לאשר הטבות מס לרכבים לא מזהמים המונעים באנרגיה חלופית? ומדינה עם צפיפות גבוהה בכבישים שמקשה על בעלי אופנועים? ומה עם מס הבצורת במדינה שסובלת ממחסור חמור במים? הפוך, הכל הפוך אני אומר לכם.

נסיעה ראשונה בתחבורה ציבורית מזה כחודש הזכירה לי דברים שכבר שכחתי שרציתי לכתוב עליהם. כנראה שמהרתי מדי להתלהב מהסדרי התנועה החדשים בדרך חברון-דוד רמז. כתבתי מיד לאחר הפתיחה של המת”צ שזמני הנסיעה קוצצו בשליש וזמן ההמתנה ירד משמעותית. ובכן, זה כנראה היה ההלם ההתחלתי ותו לא, הנהג הישראלי התרגל והיום המצב גרוע משהיה לפני הפעלת המת”צ. היו בבוקר עליתי על אוטובוס בשעה 8:30, הגעתי לקינג ג’ורג’ בשעה 9:00 בדיוק. 20 דקות מהן היינו תקועים בין צומת הבנקים למעבדה. יש נתק במת”צ בין רחוב חנוך אלבק ועד הפנייה שמאלה לרחוב דוד רמז. הנתק הזה דופק את כל הרעיון של בלעדיות לתחבורה ציבורית. אז אם רוצים לתת עדיפות לאוטובוסים- בבקשה, שיהיה עד הסוף. בינתיים, לקח לי פחות זמן להגיע ברכב פרטי למרכז העיר מאשר באוטובוס.

ולסיום, נהגי אגד היקרים, באמא שלכם, מה אכפת לכם לפתוח תמיד את הדלת האחורית? עולה לכם כסף? בריאות? מה? למה תמיד בכל נסיעה צריך לשמוע לפחות 4 פעמים מישהו/ מישהי צועקת “נהג דלת אחורית!!!”?

לא אוהב את עניין הוספת סגני ראש העיר. ממש לא. כתבתי בעבר שאם נשיא ארה”ב מסתפק בסגן אחד, כך יכולות גם עיריות ורשויות מקומיות במדינת ישראל. שתי הצעות למניעת תופעות מסוג זה. הראשונה, לחוקק בחוק יסוד את הכלל הפשוט שכל שינוי שנעשה בשיטת הממשל (מספר שרים בממשלה, חוק מופז וכו’)- יחול אך ורק מהקדנציה הבאה. בכך לא יהיה אפשר לשנות את חוקי המשחק בעודו משוחק. ההצעה השנייה היא פשוט לשלם לחברי מועצות ערים של ערים גדולות, נניח מעל 200,000 תושבים. לא תשלום מנופח אלא בהתאם לוועדות שהם חברים בהן/ מנהלים אותן, מספר ישיבות מועצה וועדות בהן הם טורחים להגיע וכו’. קצת מגוחך לדרוש מחבר מועצה בעיר כמו ירושלים להיות מתנדב ועדיין לשרת ציבור של 750,000 איש. כך אולי יפחת הלחץ להעניק משרות בתשלום לחברי מועצה ואולי אני סתם תמים.

בשש בערב ביום שני שעבר היא נולדה לאמא מדהימה ולאב נרגש. תינוקת בריאה ויפהפיה (הוכח באופן אובייקטיבי). ברוכה הבאה לעולם, לילך הקטנה, נעשה הכל שיהיה לך פה טוב ונעים. ואם חיפשתם את הקשר הירושלמי המוצק, היא נולדה בט’ חשוון, תאריך הלידה של סר משה מונטיפיורי.